סין, בית החולים ניאו שאן יִיּוּאַן [鳥山醫院]
כעבור כמה ימים של אימון כתיבה חסר היגיון ונחמד להפליא, הגיעה לצערי השיחה שדחיתי במשך עשור ימים.
הטלפון צלצל במנגינה מוכרת, כמעט סוריאליסטית, של השיר הידוע: "עצוב לי, שבור לרסיסים". [נ.ב: כן, המנגינה מכוונת, אל דאגה.]
לחצתי על מקש המענה, מבטי חתום.
"הלו?" עניתי בקול יבש. האור הכחול בבית החולים העכיר את האווירה, והפך את הכל לנוקשה ומנותק.
"יאיר, אתה חי?!" - קולו של האלמוני בקו היה חד וברור. אני מניח שכבר ניחשתם - זו ריקי. וההיסטריה שלה שניכרת בכל צליל בקול שלה, אלוקים, תציל אותי!
לאחר רגע של התרגשות לא הדדית, עניתי בטון הנמוך והיבש שלי: "אני מניח..." היא גיחכה בתרעומת.
"דבי בואי, יאיר על הקו" שמעתי אותה צועקת, ידיי שחקו בידית החלון בשעמום.
פתאום, זעקות קטנות התמלאו בקו. "יאירררר! קנית לי מתנה?" קולה של דבי, אחותי הקטנה, ממיס במיוחד. בעל תמימות ילדותית, שפשוט אי אפשר להישאר אדיש אליו.
"כן, דבי, כן. אל תדאגי" עניתי בחיוך דק.
"יאיי ריקי אמרה שאתה לא יכול לקנות כי אתה ממש מסכן וכואב לך הראש ועכשיו היא מסמנת לי שאני אנעל את הפה ואזרוק את המפתח לים כי אסור להיות חסרת טקט" היא אמרה בקונדסיות, מקפצת באנרגיה.
"דבי דבי דבי, תמסרי לריקי שתלך לחפש את המפתח שזרקה אל הים וככה יהיה יותר שקט לכולם"
"היי אני פה!" התרגזה ריקי.
"אני שם לב, את גורמת לילדה חרדת קיום. תעזבי אותה, היא עוד תבקש מהגן להתפלל על האח הגוסס שלה!"
"כבר ביקשתי וחילקתי טופי לכולם" ציינה דבי בהתרגשות.
"שקט דבי!!!" זעקה ריקי במבוכה, רעשי הרקע הראו שהיא הלכה למקום שקט יותר.
"מתי אתה חוזר?"
דממה מילאה את הקו.
לאחר רגע של שקט, נאלצתי לענות: "מחר יש לי טיסה חזור… מה איתכם?"
זו הייתה תגובה קרה לדאגת ריקי, אבל זה באמת המקסימום שהצלחתי להוציא מעצמי ברגע זה.
"מעניין אותך?" - שאלה בקול תמה, קליל אך חד.
"האמת שלא ממש" גיחכתי, מנסה להוסיף קורטוב של הומור כדי להקל על הקו המתוח.
"אני בשוק! אתה עצמך! - פיו… פשוט חשבתי שתתחיל להיות אח מקסים, והניתוח במוח יגרום לך להיות אנושי, ואז יפסקו המריבות לנצח! זה יהיה אסון!"
הקלה נשמעה בקולה, כאילו הורידו ממנה משא כבד ששוקל טון או לכל הפחות את יענקי מוועד ב שמשתדל לעשות כושר אחרי ההמבורגר השביעי שלו לאותו היום. .
"אני רואה שגם את במיטבך" עניתי בסרקזם דק, "היסטרית ברמה גבוהה, כרגיל." המשכתי בתרעומת הייחודית שלי, שבין ציניות לאמת משעשעת.
היא גיחכה. "אתה יודע, הרי למה להיות היסטרית על כך שאח שלך עבר ניתוח מוח במקום כלשהו בסין, כל עול הבית עלי והאח הזה מסנן את אחותו במשך שבועיים… הרי זה דבר שבשגרה." מרירות ניכרה בקולה, ואני, כמובן, קצת הסמקתי - זה לא יפה מצידי בלשון המעטה. אבל בשביל מה יש אחים אם לא בשביל הסצינות האלה?
"מה, התגעגעת אלי? אני מתחיל להתרגש" אמרתי, מנסה לנצל כל נימה של דיאלוג כדי לשבור את המתח, שבוי במסלול בריחה.
"אל תתרגש. אני פשוט חיפשתי את הנגן שלי, ואמרתי, למה לא לשאול את האח האובד שלי איפה הנגן שהוא שדד לי! ואיפה הוא זרק אותו הפעם!"
"תביאי, תביאי את שמוליק, הציניות שלו יותר טובה משלך" אמרתי בחיוך קטן, למרות שהרגשתי איך חום מסוים מתחיל לטפטף בלב.
"הוא ישן, אדיוט! אני אעיר אותו אם אתה אחרי זה משכיב אותו לישון, או מחזיר את אמא לפה, כי אני קורסת!"
דממה השתררה בקו, הרגע בו חוסר הנעימות שלי גבר על כל הציניות המזויפת שלי.
"סליחה" עניתי במבוכה, כמעט לוחש.
"אין בעד מה, רק תבריא כבר! הקטנים מתגעגעים אליך ומצפים למתנות" היא אמרה, והחמימות בקולה כמעט מידרה את כל הטונים הקשים שלי.
"אני על זה, למרות שנראה לי שהמטוס יקרוס מהכמות שטויות שאמא קנתה" עניתי בחיוך, עייפותי ניכרת אך מסתבר שהחיים עושים אותך נחמד.
"סומכת עלייך. לילה טוב. בתקווה שכשתחזור תדפוק בבית ולא תברח לישיבה שלך" היא סיכמה, צחקוק קל ברקע.
"מצחיק" עניתי, בקולי חיוך נסתר, ובליבי משהו קטן נרגע. בסופו של דבר משפחה זה האור בחיים, וגעגוע זו לא תחושה שאפשר לדחוק.
מה שכאב גורם לנו-
מה שמשפחה נותנת לנו.
ומה ששיעמום עושה לנו-
בררר כן אחד מהדברים זה יותר מידי רגשי .
זהו מספיק לדבר רגשות להיום.
עכשיו נשאר רק לארוז מזוודה,
ולזכור להביא לקטנים בובת סמרטוט.
כי אחרת, אני אהפוך בעצמי לבובת סמרטוטים שלהם.
אה, ואולי לקנות לריקי נגן -
בכל זאת היא אחות סבירה.
***
סין, מיקום מדויק אינו ידוע.
בום.
אני קם.
שוב.
הכול חשוך.
לא שחור - כחול מכושף.
אולי ליל בדולח.
החזה שלי עולה ויורד בקצב מהיר.
משהו מצפצף. רחוק. קרוב. קשה לדעת.
"אל תזוז."
הקול מגיע מהצד.
שקט. יציב.
יותר מדי.
"מי שם? מה עכשיו?"
המילים נתקעות לי בגרון, יוצאות בקול חלוש.
דמות נעה בתוך החושך.
אני לא רואה פנים - רק קו מתאר.
אור קטן נדלק, נכבה.
"אתה ער" היא אומרת.
לא שאלה. קביעה.
"איפה אני?"
היא מתקרבת צעד.
הריח שלה סטרילי. חד.
אותו ריח מנוכר שהיה בפעם הראשונה שהתעוררתי.
"כאן" היא אומרת.
"זה לא עוזר."
שתיקה.
כזו שבוחנת.
"למה הידיים שלי?"
אני מנסה לזוז. משהו עוצר אותי.
לא כואב. מגביל.
"כדי שלא תיבהל" היא אומרת.
"מאוחר מדי."
נשיפה קצרה. כמעט חיוך, אם אני מדמיין.
"איך קוראים לך?" אני שואל.
"זה לא חשוב."
"אני זוכר את הקול שלך. את הצלת אותי מהנהר. למה את פה? מה קרה לי?"
היא מהססת. שבריר שנייה.
אני קולט.
"כדי לדבר איתך," היא אומרת.
"לפני שהמצב... יתקדם."
"איזה מצב?"
עוד צפצוף. חד יותר.
"אתה זוכר מה קרה לך?" היא שואלת.
אני עוצם עיניים.
תמונה קופצת.
דם. תנועה. משהו גדול מדי מכדי להיות אמיתי.
"בערך."
"טוב" היא אומרת. השאלה אם היא יודעת שאין טוב בחוסר וודאות.
"איפה מיילין?"
השם יוצא ממני לפני שאני מספיק לעצור אותו.
החדר מתכווץ. או אני.
"היא לא כאן" היא עונה. מהר. חלק.
"ראית אותה?"
שתיקה.
"זה כן או לא?" אני לוחש.
"לא."
הגוף שלי נרגע לשנייה. רק לשנייה.
"ומה עשיתם לי?" אני שואל.
"הברחנו אותך מהכפר ועזרנו לך לשרוד."
"לא ביקשתי."
"אף אחד לא מבקש."
אני צוחק. הקול נשבר באמצע.
"אם אני אקום עכשיו," אני אומר,
"מה יקרה?"
היא מתקרבת עוד. אני מרגיש אותה, גם בלי לראות.
"אז תיפול."
"ואם אני אברח?"
"לא תוכל."
שתיקה. כואבת.
"אל תדאג, זה לטובתך פנג". נשימה.
"את מפחידה אותי" אני אומר.
"זה בסדר " היא עונה.
"זה אומר שאתה עדיין אתה."
משהו מוזר במשפט הזה. משהו לא שלם.
העפעפיים שלי נעשים כבדים. לא טבעי. מכוון.
"אל -אני מתחיל..." פיהוק.
"תנוח" היא אומרת. קול רך מדי לרגע כזה.
"אתם כל הזמן מרדימים אותי, תפסיקו!"
"נדבר שוב כשתהיה מוכן" היא מתעלמת.
"ואם אני לא אהיה?"
החושך סגר עלי.
"אז נדאג שכן."
***