סין, בית החולים ניאו שאן יִיּוּאַן [鳥山醫院]
"מה זה אומר?" שאלתי, הדופק שלי פעם כמו צופר מקולקל. אני אכלא כאן לנצח עם אוכלי המעופפים - לאאא!
הפרופסור גיחך. "זה נדיר עד בלתי אפשרי." אמר, מחזיק במכשיר התרגום הקטן שרכשו לי הורי, הקמטים שעל מצחו העמיקו, ומבטו נהפך לבוחן וחד מדי לטעמי.
"יש סיכוי קטן שיש שיבוש זמני בחיבורים הוויזואליים של ההמיספרה השמאלית"- הוא אמר, הפעם גם התרגומון לא עזר לי להבין את דיבוריו. מסתבר שזה פירוש המשפט "דיבר איתי בסינית".
"מה זה אומר למען ה'?" שאלתי. חיוך ניצת בזווית פניו, כאילו צפה מראש את תגובתי.
"ההמיספרה השמאלית של המוח אחראית בדרך כלל על כתיבה, קריאה, שפה ודקדוק וכו'..." הוא נאנח.
"כאשר יש פגיעה בחיבורים הוויזואליים שלה - כלומר בקשר בין אזורי הראייה (בקליפת המוח האוקסיפיטלית) לבין האזורים שמפרשים את המשמעות של מה שנראה - יכול להיגרם מצב נדיר שבו אדם מתחיל לכתוב בכתב ראי."
הוא פסק את נאומו, ואני רק חשבתי שזה בדיוק אחד מאותם נאומי הפליסטיבר הידועים- נאומים שתכליתם היחידה היא למנוע הצבעה ולייאש את הקואליציה.
"הבנת?" שאל.
"אהה, מאוד ברור."
קליפת האקליפטוס שלי, או איך שקוראים לזה, הבינה כל מילה. שיעול.
"לכן, יאיר, אתה תצטרך להישאר כאן לבדיקות נוספות"- פסק בקול חד. העניים שלי בהקו בהתחננות. כמעט ויצא לי 'המורה בבקשה אני ילד טוב, אל תתקשרי לאמא' - אבל סתמתי. סייג לחוכמה שתיקה.
"מתי זה יעבור?"- שאלתי, המכשיר צפצף - סוללה נמוכה. אופס.
"נקווה שלא עוד הרבה זמן, אבל קודם צריך לעשות לך בדיקות נוספות, לראות אם נפגע שם עוד משהו"- ידיו, במשך כל הזמן הזה, הקלידו נתונים במחשב גדול ממדים שציור גדול של המוח צבוע בצבעים עזים נראה עליו.
הפרופסור המשיך להקליד. מסך המחשב השמיע צליל צפצוף חורק, כזה שמזכיר את צעדיה הראשונים של ריקי בלימודי הכינור- חריקות שאין האדם יכול לעמוד מולם.
"אנחנו צריכים לבדוק את הפעילות המוחית שלך בזמן אמת." אמר, מבלי להרים את הראש.
"אה, כן, בטח, גם כן תודה שנזכרתם" מלמלתי, אבל נראה שהוא כבר עבר למצב מדען מתמקד בעצמו - או שציניות לא עוברת בתרגומון גוסס.
הוא סימן לאח הסנוב להגיע אליו, ולחש לו כמה מילים שהתרגומון לא קלט. האח ניגש למגירה והוציא משם מחברת עבה עטופה בכריכת עור כהה.
הוא הניחה על השולחן.
"זו המחברת שלך." אמר הסנוב בקול מתכתי.
"תכתוב בה ותתאמן על החזרת הכתב שלך לתיקנו. כל יום ניקח אותה ונבדוק אם חל שינוי בצורת הכתיבה." הוסיף הפרופסור.
"אפשר עוד מחברת?" שאלתי, בנימוס אובססיבי.
גבתו של הסנוב התעקמה.
"תביא לו." פקד הדוקטור החביב.
ואז, רבייסי, גמלה בי ההחלטה: הם רוצים שאכתוב יומן - שום סיכוי. זה הולך להיות הספר שבו ייכתב סיפור חיי. טוב, אולי במחברת שהם יבדקו אכתוב רצף של מילים חסר משמעות, כי עדיין אין לי שום רצון שהמחברת הזו תגיע לידיו של זלמן וויס, השדכן הנודע שאוהב להדק שידוכים כלבבו.
אך המחברת השנייה - היא תהפוך לספר שלי. אאסוף אליה את כל הדפים שכבר כתבתי, וכל מה שעתיד לבוא, והיא תהיה שלי בלבד.
עמוד ראשון- הקריאה לזרים אסורה! {ריקי עצרי בצד!!!}
***
סין, מיקום מדויק אינו ידוע.
אור בוהק ולבן חדר לעיניי. ערפל כחלחל בעל ניחוח מוזר ובלתי מוכר עמד באוויר - סמיך, כמעט מכושף.
על פני הוצמד מכשיר שקוף ומוזר. ניסיתי להסירו, אך לשווא.
כשפקחתי את עיניי באמת, התמונה סביבי התבהרה - ידי כבולות למיטת ברזל לבנה, מכשיר ענק ניצב לצידי, וצינור מחובר לנוזל זגוגי ומפחיד שזלג אל תוך ורידי.
אימה טיפסה בי. אולי זה הגהינום.
ניסיתי להתרומם, אך גופי סירב. כל תזוזה קלה גרמה למכשירים סביבי להשמיע צפצוף חד ומאיים - קולו של חץ הפוגע במטרה.
ריח חריף של חומר לא מזוהה צרב את נחיריי, דחף גלי בחילה, ורק בקושי מנעתי מעצמי להקיא.
הכול סביבי היה מתכתי, קר, וזר עד אימה.
בהדרגה, עיניי התרגלו לאור. ואז ראיתי אותה - דמות לבנה מתקרבת, עטויה בבד ירוק -מנטה נקי מדי.
פניה חבושות במסכה, עורה אסייתי, עיניה מלוכסנות ומסגירות שמץ של קמטים, הדורשים שינה.
“פנג?” קולה היה רך מדי, כמעט מרגיע. “אתה שומע אותי?"
הנהנתי חלושות. הדיבור סירב לבוא.
כשניסיתי להוציא קול, נשמעה רק נהמה צרודה, והמכשיר לצידי הבהב באור אדום צורם.
היא נבהלה, ניגשה ולחצה על כפתור. הצפצוף דמם.
“הכול בסדר” אמרה, בקול של מי שמנסה להרגיע ילד.
“איפה…” הצלחתי ללחוש, “איפה אני?"
“אתה בבית חולים” ענתה בפשטות, כאילו מדובר במושג שמוכר לכל אדם.
בית... מה? לא הצלחתי ללחוש שוב, שרירי החזה בערו.
היא הוסיפה להסביר, לאט, בקול חמים מדי: “נפצעת בטיול. המשפחה שלך הצילה אותך והביאה אותך לכאן. איבדת הרבה דם.”
על מה היא מדברת? כנראה על אותם אנשים שהצילו אותי מהצבוע צמא הדם.
היא בדקה את הצינור המחובר לידי, את השקית התלויה מעליי, ולחשה לעצמה משהו בשפה שלא הבנתי.
האוויר סביבי רטט משילוב מוזר של קסם וטכנולוגיה.
גניחותיהם של מכשירי המתכת, הנורות שקרצו באורות מתחלפים - כל אלה גרמו למוחי לשוטט במחשבות לא מציאותיות.
מעולם לא הייתי במקום כזה. אפילו האוויר הרגיש זר - מחניק, מתוח, מסתורי.
הדלת נפתחה. דמות גברית עמדה בפתח - חליפה שחורה, סנטר מרובע, מבט קר כפלדה.
"הוא התעורר" לחשה האחות.
"גם אחותו" השיב הגבר בקול מעורער.
אחותו? מה למיילין ולכל זה? מחשבותיי הבזיקו כרעם. רק שלא קרה כלום למיילין, אני הבטחתי לה שלא אעזוב אותה!
הוא התקרב אל מיטתי, חייך חיוך שקט ומוזר.
"היי, ילד" אמר.
"מ... מה... אתם... רו צים... ממני?" גמגמתי. ראשי הסתחרר, גופי בער.
"שיהיה לך טוב. תישן קצת. זה חשוב" אמר בשלווה של מי שכבר ראה הכול, ושלף מזרק שקוף מנרתיקו.
הרגשתי את הזרם החמים חודר לוורידים, מתפשט אט אט בכל הגוף.
“תירגע. זה רק עוזר לך לנשום” אמר.
“לא... אל... תיגע בי...” הצלחתי למלמל, אבל הם כבר התרחקו.
“תישן קצת” שמעתי אותו עוד אומר, “הגוף שלך צריך זמן להבין שאתה בחיים.”
המילים האלו הדהדו בראשי - אתה בחיים.
לא ידעתי אם להאמין. אולי זה באמת הגהינום. אולי מהתלים בי.
העפעפיים שלי נהפכו לכבדות כבטון. הצלילים סביבי היטשטשו זה בזה, והכול נמוג לתוך לובן.
נשארה רק תחושה אחת - ששם, מחוץ לחדר הזה, מישהו כבר מחכה לי.
ומשהו - שאני עדיין לא מבין - עומד לשנות את חיי מן היסוד.
***
מקום לא ידוע.
ציר זמן לא ידוע.
"קורטקס, התוכניות ממשיכות בהתאם?" - לחש גבר עטוי גלימה שחורה.
עיניו הכחולות זהרו כלפידים מבעד לשני חורי מסכת הסקי שעל פניו.
"כן, נוירבוס. הכול מתקדם לפי התוכנית" השיב קול צעיר יותר - יציב, אך מהוסס במקצת.
נוירבוס הנהן באיטיות, מבטו ננעץ אל תוך החשכה. שקט כבד עמד ביניהם. רק הזוהר הסגול כהה שעל הקיר שבר את דממת המוות. ריח חריף של חומרים כימיים העכיר את האוויר, בעוד מסכי המחשב מילאו את החדר באור קר - כמעט חסר חיים.
נוירבוס פסע קדימה באיטיות, מעביר באצבעותיו על פני החומר הסגול שניצפה ממסך המחשב.
"זה עובד" אמר קורטקס בקול נמוך.
"אך הסנכרון... מתחיל לחרוג מגבולות התוכנית."
קורטקס התקרב צעד אחד, מהסס.
"זה... מסוכן, אדוני. אם נמשיך בשלב הזה, זה עלול להיות קטלני."
נוירבוס לא הביט בו. הוא רק הרים את ידו בתנועה אדישה, בעוד ידו השנייה ליטפה בסדיסטיות את נרתיק האקדח השחור משחור.
"הסיכון" אמר בקרירות, "הוא ההוכחה שהמוח חושב. ז'אק אטלי אמר פעם- "אין בנמצא חירות ללא סיכון וללא הרפתקה."
"אבל בכל זאת, אדוני," לחש קורטקס, קולו רועד, "זה עלול להיות קטלני."
נוירבוס צחקק, צחוק יבש וחסר חמלה.
"האקדח שלי," אמר לאט, כמעט בלחש, "קטלני יותר."
הוא שלף את הנשק באיטיות מדודה. קול מתכתי קר פילח את האוויר.
ירייה-
חדה
מהירה,
סנטימטר מגופו של קורטקס.
שקט.
רק נשימתו של קורטקס נשמעה - מהירה, מפוחדת.
ואז נוירבוס הוסיף, כמעט בלחישה:
"אם תכשל שוב… לא תהיה לך הזדמנות ללמוד מהטעות."
***