סין, בית החולים ניאו שאן יִיּוּאַן [鳥山醫院]
עמדנו ברחוב הסיני, חולפים דרך שוק הדגים הארור שנשקף מחלון חדרי בבית המלון. הוא זה שגרם, בין היתר, לכנופיית זבובים צמאי דם לחדור אל החדר ולדרוש נקמה בשם הדגים המסכנים שנפגעו 'ממחמאותיי'.
המוח שלי הסתחרר; הריח החריף של הדגים העלה בי תחושת קבס, שזחלה במעלה גרוני. היה לי חם; זיעה זלגה ממורד מצחי, והחליפה שלבשתי הכבידה עלי וגרמה לי להתנשף ארוכות. אבל בן מלך נשאר תמיד בלבוש המלכותי שלו, גם כשהכול מלווה בחום היסטרי ובגירוד בלתי פוסק באזור הניתוח.
הדוכנים בשוק נראו מיובשים, וזעקותיהם הנואשות של המוכרים גרמו לי לחשוב כמעט ברצינות על רכישת דג שפמנון חמוד. מהר מאוד סילקתי את המחשבה כשהבנתי שאין לי איפה לשים אותו, ואין לי שום רצון להסתובב ברחבי סין עם שקית נוטפת מים ודג מופתע שמציץ החוצה, ועוד בלי להזכיר שמדובר בדג לא כשר, משוקץ ומתועב. אדם חכם אמר לי שהוא גזען לכולם באופן שווה, אז כן- אני גזען לאומה הדגיגונית באופן שווה. מצטער.
"הנה נהג המונית," אמרה אמא, מצביעה על האופק המלא באנשים- סיוט אחד ארוך וכמעט אינסופי.
לבסוף נכנסנו למונית הצהובה. משב רוח קריר פרץ מהמאוורר המודבק מעל כיסא הנהג. מודה ומתוודה, שקלתי לגנוב את הרעיון וליישם אותו בטויוטת האברכים שלנו, שסובלת מאי ספיקת מזגן כרונית.
ואז ההצגה התחילה:
"We need a hospital, now, now! Fast, my friend!"- אבא פלט באנגלית עם מבטא ישראלי מובהק, ואני פשוט נחנקתי מצחוק.
"In easy, not stress," זרקתי חזרה באנגלית עוד יותר גרועה, כי למה לא להביך את עצמי עד הסוף?
אמא הביטה בי כאילו היא מתכננת להנחית עלי מחבת שתיישר לי את הרוח המרדנית, ואבא רק חייך בייאוש - נשיפה ארוכה וגלגול עיניים קלאסי של מבוגרים שהתייאשו מהעם המתבגר בציון.
בסופו של דבר הגענו לבית החולים.
הבדיקות עברו במהירות יחסית, ותוצאותיהן תקינות להפליא.
אך אמא התלוננה לרופאה ואמרה משהו בסגנון: "יש לו הזיות, הוא לא יאיר שאני מכירה- אתם עושים טעות!"
אך הרופאה שלחה לעברה מבט יודע כל וענתה: "זה ניתוח מוח, גברתי. מה את מצפה? הגיוני לחלוטין שבתחילה יש קצת הזיות. זה יעבור." ושחררה אותי לנפשי.
תודה לך, רופאה מסתורית, שהצלת אותי מהיסטריה הורית.
למרות שאם להיות כנה, הפעם זה היה משהו אחר. שונה. מסוכן.
אבל העדפתי להאמין שזה רק החומרים שריססו אותי בזמן הניתוח, שניזכרו להשפיע על מוחי בהצתה מאוחרת, וזה לא משהו שיחזור שוב.
רגע לפני שיצאנו, אח דק גזרה ניגש אלינו, פניו חתומות.
"פרופסור ג’ון צריך את הילד לכמה שניות לבדיקה שגרתית קטנה, זה בסדר?"
אמא החווירה, אבא הנהן. הלכתי אחר האח החצוף שעז להגדיר אותי "ילד". עטיתי על עצמי את המבט הבוגר ביותר שלי, משולב בבוז סנובי ומתנשא, ונגררתי אחריו בלית ברירה.
צעדנו ללא הפוגה בפרוזדורי בית החולים הבלתי נגמרים.
מרגע לרגע הכל הלך ונהיה שקט יותר. ריח אפרורי של חומרים בלתי מזוהים עמד באוויר, ומנורות לד קרות ריצדו מעל ראשי.
הד צעדי נשמע מתכתי ומותש. מסתבר שנגזר עלי לגלות יותר מ40 שנה במידבר קריר עם חבר צוות סנוב במיוחד.
השקט היה חיוור ומלחיץ, ואנוכי ניסיתי לסלקו בשריקה מיומנת של "לדוד משה הייתה פרה". בעודי מזמזם וגורם לאח לסתום את אוזניו במבט מרוגז, ראיתי שלט קטן בעל כיתוב בילתי ברור.
האח פתח את הדלת.
ומסתבר שזהו, הגענו. מי היה מאמין?
האח ליווה אותי אל החדר המואר באור תכלת מוזר. המנתח שניתח אותי עמד שם, חיוך דק על פניו.
"יאיר, מה שלומך?" שאל, מצמיד את משקפיו השקופים לעיניו.
"בסדר," עניתי בקרירות, מתקשה לשחרר את פוזת הסנוב שנדבקה אלי עוד מהמפגש עם האח המקניט.
"יופי. יש לי כמה שאלות לשאול אותך. הבדיקות הכלליות מצוינות, אבל כדי לוודא שאין פגיעה מוחית נעשה שאלון קצר."
"אוקיי."
המנתח חייך והגיש לי דף בכתב עברי: "מבחן לאיתור בעיות קוגניטיביות". אווץ'.
שלפתי מהכיס את עט הפיילוט שקיבלתי במבצע "שיננתם" בכיתה ג’- נס שלא זרקתי אותו- והתחלתי לענות.
שאלה ראשונה:
'איך קוראים לך?"
-נו באמת… משה גוטרמן? חיים אפללוף? אולי בכלל אלכס דווי?
"יאיר דנקר", כתבתי בכתב קטן ורועד.
שאלה שנייה:
'איפה אתה גר?'
יופי. באמת, שאלה מתקילה לבחור שלא למד את מקצועות הליבה. איך אני עונה על זה?
"ישראל, בני־ברק, הרב דוידוביץ 3." חרטתי בעצבנות.
המשכתי למלא את השאלון המיותר, וכמעט סיימתי… עד שגיליתי שזה היה רק הדף הראשון מתוך עשרה. אוי א-ברוך.
רפרפתי בדפים במבט עצבני. הרגל שלי טפחה על הרצפה בניסיון להתרכז, וכל רגע זה נעשה קשה יותר.
ואז הגיעה החידה:
"מחיר של מלפפון חמוץ שווה ל־2 ש"ח ועוד חצי מלפפון. מה המחיר של שני מלפפונים חמוצים?"
החידה היותר גדולה הייתה למה המלפפונים החמוצים רודפים אחרי לכל מקום. ולזה רבותי, לא הייתה תשובה.
בעודי מנסה לפתור את החידה-
פתאום הם הופיעו שוב.
הוא/הם ולא אחר [ גירסת יידל וורדיגר ]
השדונים הסגולים.
"לאאאא…" לחשתי. אין מצב.
הפעם הגיע רק אחד. עיניו ברקו בטירוף.
"באתי לעשות קצת צחוקים," אמר בחיוך שטני. שיניו החדות נראו כאילו נבנו ממנורות נאון דקות וזרחו באפלה.
ת'רכז יאיר. זה לחץ. זה יעבור. נשימות. נשימות.
לחשתי לעצמי.
החידה לא כזו קשה. סוגיות בגמרא פי מאה יותר מסובכות. זה קטן עליך.
אבל המפלצת הסגלגלה טיפסה על שולחן הברזל והתיישבה מולי.
"יאירקו, מה, קשה? אויש, אויש, אויש… כמה עצוב. אני רעב היום, אתה יודע. אפשר ביס קטן מהאוזן שלך?"
נעצתי בו עיניים. פיו התקרב לאוזני, ריר נוזל ממנו. נתתי לו מכה. הוא עף לאחור, אך מיד נצמד לרגלי והתחיל לטפס שוב.
"אל תתייחס. אל תתייחס." לחשתי לעצמי.
חישבתי: חצי מלפפון שווה 2 ₪, אז שני מלפפונים שווים 8 ₪. בינגו. מבריק קטן.
אופס. נשארו עוד שלושה דפים. אלוקים, תציל אותי.
המפלצת ישבה מעל כיפתי ולחצה עליה בצעקות "אן! אן! אן!" כאילו הכיפה היא כפתור התנעה.
"אתה לא יכול פשוט לסתום רגע אחד?" לחשתי לעברו.
הוא רק צחקק.
סיימתי. תודה לק־ל.
הגשתי לפרופסור. הוא בחן את הדפים דקות אחדות, ואז הרים אלי מבט מופתע.
"יפה, יאיר, יפה. עברת. רק בעיה אחת… למה כתבת את כל המבחן בכתב מראה?"
המבט שלו התערער.
"מה?" לחשתי, חלוש.
"תסתכל. יכול להיות ש...?"
"שמה...?" השתנקתי מלחץ.
"יכול להיות שנפגעת חזותית מהניתוח, מה שגרם לך לכתוב הכל בכתב מראה?" אמר בטון מוזר.
צבטתי את ידי בפחד "מה זה אומר למען כל השדים והרוחות?"
"שאתה לא הולך לשום מקום".
***
סין, מחוז יונאן כפר שיטואו-ג'נג [שיטוזנג]
בין ענן של ערפל לבין טיפות של מציאות, שמעתי גשם של מלל מפחיד- מוזר.
הכול התערבב לי לעיסה אחת ודביקה.
ריחות של בוץ, של עשן ושל דם כהה חדרו אליי, ומצד שני חלומות מוזרים, צללים ודמויות מבהילות פקדו אותי. אבוד בין מציאות לשיגעון.
בתוך הערפל שמעתי צעדים, תחילה רכים, אחר כך כבדים ומהירים.
הם התרוצצו סביבי.
אלה היו צעדיהם של הפרדות, אלו שאהבתי, שעכשיו בוגדות בי.
"להזיז אותו עכשיו," לחש קול גברי סמכותי.
"הוא לא יעמוד בזה," ענתה היא, כמעט נושפת.
"אם לא נצא, לא יישאר לנו זמן," ענה קול שלישי, קצר רוח.
ואז ידיים חזקות אחזו בי. גופי התרומם מהקרקע, מתנדנד בחלל.
הכול הסתחרר.
ניסיתי לפקוח את עני , אך הן מיאנו מלהיפתח, ורק סדק קטן מהן הצליח לראות.
היער אפוף המסתורין ניצב סביבי מעורפל, מטושטש. שמעתי את ענפיו העבותים נחבטים זה בזה, וריח של טחב ישן ניצב באוויר.
האור נעלם לפתע, ומישהו לחש:
"שקט. הם כאן."
הכול קפא.
רק נשימות מבועתות סדקו את הדממה, מהירות מידי, מסגירות מידי.
מבעד לערפל שמעתי רגליים רצות על האדמה.
הגוף שלי רעד, הכול עטף אותי כמו מסכה שחורה.
ואז קולות- סינית עתיקה, חיתוכים חדים של משפטים שלא הבנתי מעורבים בכאלה שכן הבנתי, משמעותם רעה.
קול חריקה, אולי קשתות נמתחות.
ברגע הבא שריקה חדה באוויר.
העולם רעד.
רוח חמה חלפה ליד פניי, ואז קול פגיעה עמום מאחור.
"אךך..." גניחת כאב, ואז שקט. זה היה קולה של המצילה שלי.
"צריך בד לעצור את הדימום," אמר בלחץ אחד אחר, ירו לה ברגל, זה יכול להיות סופני.
בכוחות אחרונים סימנתי להם לקחת את מעיל הבד שלי. הם עשו זאת, לא הייתה ברירה. הקור גרם לערפל להעמיק. הפסקתי לראות.
"ימינה!" צעק מישהו, צעדי הפרדים התקרבו מרגע לרגע, מסמלים חורבן עתידי.
הם רצו. אני הרגשתי כל קפיצה, כל טלטלה, הלב שלי כאב, הכול שרף לי.
גשם התחיל לרדת, טיפות גדולות וקרות שחדרו מבעד לבד שכיסה אותי.
בין טיפות הגשם ראיתי הבזקים של אור; לפידים נזרקים, מתרסקים לקרקע, עולים בעשן.
צעקות.
“הם סוגרים עלינו!"
“לא יראו אותנו בתוך המים, רדו לשם!"
מים קפואים.
רעש של זרם חזק, שואב, ואני נסחף בזרם- מוחזק בידיהם של אנשים שאיני רואה.
יד אחת מחזיקה בי, חזקה, בטוחה, כמעט כואבת.
עוד שריקה של חץ, קרובה מדי.
הכול מתערפל,
ואז החושך בלע הכול.
***