סין, בית החולים ניאו שאן יִיּוּאַן [鳥山醫院]
ואז הם נעלמו - השדונים הסגולים - מתנדפים, כאילו לא היו אלא חלום שיצא מכלל שליטה.
נפלתי על השטיח המאובק, מתנשף.
"אני משוגע… משוגע…משוגע!!!" לחשתי, ידיי דופקות על הראש בלי הפוגה.
הכול התחבר לי פתאום כמו פאזל עקום:
נגעו לי במוח. שיחקו בי. גרמו לי להשתגע.
או… שאולי לא.
תמיד קיימת אופציה ב’: שאולי זה רק הפחד שגרם לי להשתגע.
אבל לא - זה בלתי אפשרי. כי הרי פחד זה לשפנים. ואני? אני לא שפן.
[טוב, אולי ארנבת פסיכוטית. אבל זה לא אותו דבר]
האמת - ישבתי על הרצפה וכססתי ציפורניים. לא מפחד, חלילה. פשוט שמתי לב שהן קצת ארוכות מדי וזה…
כן, איפה היינו? אה, נכון - רעדתי פיזית. ולא, אין לי כוח להתנצל על זה. בואו נראה אתכם מגלים שאתם או חולי נפש או נשלטים בידי כנופיית חייזרים סגולים. כשתעברו את זה - נדבר.
וכן אני מכיר את גלגולי העיניים שלכם נוסח "מה נסגר עם הטמבל הזה שבורח מעצמו?" אז אין לי מצב רוח להתנצל על הבריחות. פשוט תתרגלו, זה אני!
כעבור רבע שעה של התאוששות קולקטיבית, סקרתי נזקים:
שתי כוסות זכוכית מרוסקות.
פצע מכוער במצח, דם חם זולג ממנו.
ומגבעת בורסלינו זצ"ל - ששמה החדש: "בוקס אלים אוי". המבין יבין.
בקיצור, יצאתי בזול. יחסית.
עכשיו נשאר לטפל בפרט הקטן שנקרא "הורים".
בעיה.
באוזן שמעתי את אמא לוחשת לאבא: "משהו עובר עליו… אני הולכת לדבר עם רופא."
דרמה. הגזמות.
אבא? נעלם גם הוא. נמחק מהרדאר.
שניהם מתכננים פלישה. זה ברור.
SOS.
והפלישה מגיעה מהר מדי. אפילו מהירה יותר מזו של השדונים הסגולים.
דפיקות בדלת.
פתחתי.
אמא נכנסה.
עיניה - חצי מעולפות, חצי קרביות. לביאה בזירת קרב.
היא עוד לא קלטה את החתך במצח - אחרת כבר היה פה מסוק מד"א.
מאחוריה עמד אבא, סוקר אותי במבט עם שמץ דאגה.
ואז היא פסקה, בקול חד כתער:
"יאיר - לבית חולים. עכשיו."
האמת? קפאתי.
המילה "בית חולים" גרמה לי לקונוטציה שלילית - כשאמא אומרת בית חולים זה אומר שההתנהגות שלי לא נורמטיבית, ויש מצב שזה מתבטא בעוד דברים שאני אפילו לא יודע, בושות וחרפות- כשאגלה מי זה שהרס לי את המוח אשלח לו את ריקי ליום הולדת!!!
"לא, אמא," ניסיתי לזרוק קול של 'הכול בשליטה'. "נפלתי… סתם, לא שמתי לב. זה לא רציני."
אבל היא לא שמעה. או אולי שמעה והחליטה לסנן אותי, לעולם לא אדע.
מבטה ננעץ בי - מין שילוב של "אל תתחכם איתי, ילד" ו"אני יודעת עליך הכול, כולל מה עשית בכיתה ג’ עם המקק מפלסטיק."
אבא שתק. הוא תמיד שותק ברגעים קריטיים. כמו לוחם אמיתי, רק בלי החרב (ועם כרס קטנה).
נשמתי עמוק.
"תקשיבו," אמרתי, מנסה להישמע רציני, "זה לא מה שאתם חושבים. אני לא… כאילו… לא קרה פה כלום. סתם לחץ, סתם שטויות."
אבל הידיים שלי רעדו, והמצח שלי טפטף דם על השטיח המאובק. מה שגרם לכל ההצגה שלי להיראות בערך כמו בדיחה גרועה.
אמא כבר שלפה את הנייד, אצבעותה רועדת על המקשים תוך כדי חיפוש באנשי קשר "סוכנות קשר עם בתי חולים בסין".
"נו באמת!" כמעט צרחתי. "זה סתם חתך! קצת דם, זה הכול. רוצים? תביאו פלסטר. יש לי אפילו כאלה עם דובי."
אבא צחק חרש.
אמא צמצמה עניים.
"יאיר," היא חזרה, מילה מילה, כמו פסק דין שאין לערער אחריו,
"לבית. חולים. עכשיו."
***
סין, מחוז יונאן כפר שיטואו-ג'נג [שיטוזנג]
כשצופ [סבא] סיפר לי פעם על אי האלפים - המקום שבו חיות הנשמות הטהורות בחיי נצח - הלב שלי פרפר בהתרגשות. אך מיד לאחר מכן, קולו השתנה, עיניו הצטמצמו, והוא החל לספר על הגיהנום - עולם המתים, המקום האפל שאליו נשלחות הנשמות הרעות, מקום שבו השדים מרקדים ודורשים נקמה.
אז, בתור פעוט, נשבעתי שאגיע לאי האלפים - אין שום סיכוי שאגיע אל הגיהנום.
אבל עכשיו, כשאני מרגיש כאב בכל גופי וחנק מזדחל לגרוני, אני מבין שיש סיכוי שהגעתי אליו- אל הגהינום.
ופתאום, אור חודר, גורם לעניי למצמץ בבהלה, מסתבר שאני חי - ואולי היה עדיף שלא.
"צא, ילד." פקדה הדמות לבושת השחורים. זכרתי אותה במעורפל, זו הדמות שזרקה חץ לעבר הצבוע, הצילה אותי מהמוות האכזרי.
לא הצלחתי לצעוד בכוחות עצמי; רגלי רעדו ועיניי הזדגגו בערפול. הדמות עזרה לי, תומכת בי בכל זמן יציאתי מן הבד. נשכבתי על האדמה הרכה. אור הבוקר הציף את עיניי בדמעות.
"מי את?" לחשתי בכאב.
"תדע בהמשך." היא אמרה בקול רך, יחסית. "אתה צריך טיפול - הצבוע לא הסתפק בנשיכה קלה; היד שלך עלולה להזדהם."
הרעד בגופי התחזק, ואותות הכאב מהיד גרמו לי לנשום בכבדות כביכול כל כוחי עזב אותי. היא נגעה בי בעדינות, מושכת עלי עשבי רפואה וחומרים מוזרים. נישמתי התרחבה לרגע קצר - תחושת הקלה שלא הכרתי קודם.
"אל תתמקד בכאב," לחשה, "אם תשקע בפחד, הוא יתחזק. צריך לעבוד עם הכאב, לא נגדו."
ניסיתי להזיז את ידיי, אך הכאב היה צורב והדם הזדהם. היא הניחה יד על ראשי, והקול שלה הפך נמוך יותר, כמעט אימהי : "אני כאן כדי להגן עליך… אבל זה רק ההתחלה, תסמוך עליי."
הנהנתי בראשי, רגש דק של שמחה ניצת בליבי.
למישהו גדול אכפת ממני- אולי בפעם הראשונה.
העולם סביבי רעד. הזיות החלו לרצד במוחי. הצללים האפלים התקרבו אליי, צללים של יצורים שלא ראיתי מעולם, הזכירו לי את הגיהנום שסבא תיאר. אך היא החזיקה אותי קרוב, כאילו כוחה היה המגן היחיד שלי מול הסכנה.
בלחישה כמעט בלתי נשמעת, היא אמרה: "אל תדאג , אני פה איתך."
לא ידעתי מה לחשוב - פחד ובלבול ערבבו את כל תחושותיי. רק העיניים שלה, מלאות אור מסתורי וחם, גרמו לי להרגיש שיש סיכוי, אפילו קטן, לשרוד.
לבסוף היא הניחה לי - מכניסה אותי לתוך אוהל רב גוונים - ואז במעורפל שמעתי מישהו נכנס-
"זה הוא?" - קול חותך, קרוב מדי, מסתורי מידי.
"כן… אי אפשר לטעות בדמיון…" - לחשה הדמות שהצילה אותי- זיהיתי את קולה מיד.
הלב שלי הלם בפראות. אני מנסה לזוז - אבל הגוף כבד, כאילו מישהו קשר אותו לאדמה.
"צריך להעלים אותו מכאן בהקדם." המשיך הקול העמוק לומר והוסיף,
"הוא שווה הרבה..."
הנשימה שלי נתקעת. הם מדברים עליי.
"אבל הוא צריך מנוחה… בלי זה הוא לא ישרוד" הקול האימהי המשיך- הקול המגונן והחם.
"אם הוא יישאר כאן, הוא בטוח לא ישרוד. השבט… יתחיל לחשוד."
צללים חולפים מול עיניי החצי עצומות. אני פוחד לפקוח אותן לגמרי, שלא יגלו שאני שומע.
"מה נעשה?" נשמע הלחישה שוב, מתוחה, לחוצה.
רגע של דממה, ואז -
"תרססי אותו בחומרי הרדמה ומשככי כאבים. רק כך ישרוד."
ריח חריף, מתכתי, ממלא את אפי. הכל מסתחרר. העולם מסתובב סביבי אני רוצה לצעוק -אבל אפילו הקול שלי לא יוצא.
מסתבר שככה מרגישים רגע לפני המוות.