סין , בית החולים נְיַאו שאן יִּיּואן - [鳥山醫院]
שוחררתי -
אל תבהלו, לא לעולם הבא (עדיין), אלא מבית החולים.
לאחר שבוע שלם שהייתי כלוא יחד עם סינים/יפנים מנומסים עד מוות.
[הנימוס שלהם הגיע לשיא ברגע שבו ישבו מולי ונשנשו איזה מקק קטן. טוב… אולי זה לא היה מקק, אבל מה שזה לא יהיה - זה זז. ראיתי במו עיניי!]
אז איפה היינו? נכון, הצוות הרפואי בבית החולים הודיע שאין להם מקום בשבילי.
אי לכך ובהתאם לזאת - נדדנו ל"מלון דרקון הזהב".
ספוילר: השם זה בערך הדבר הכי נוצץ בכל המקום הזה.
מבחוץ הוא היה נראה די סביר יש לציין, אך כשנכנסנו לתוכו גילינו מהי ההגדרה ל"פרימיטיביות מבחילה" - [אפילו בבני ברק המצב יותר טוב.]
קירות האכסניה התקלפו מיושן, מלאים באובך אפרורי, ונחסוך בתיאורים… למענכם!
הלובי? שולחן רעוע, מנורה שנדלקת ונכבית לפי מצב הרוח שלה, וקבלה שמנוהלת בידי אישה זעופת פנים עם עיניים חודרות ומבט סיני מיואש מהחיים.
היא קיבלה אותנו בחיוך סיני קריפי של: “ברוכים הבאים למלון שבו כנראה תמותו” ומסרה לנו מפתחות לתאי הכלא שנשהה בהם.
אמא ניסתה לשמור על אופטימיות:
"נו, בסך הכול לילה אחד..."
אני? גלגלתי עיניים. אם זה "בסך הכול לילה אחד", אז אני הרב הראשי של טוקיו/ מאה שערים - מה שבא ברכה.
ואבא שלי, בתגובה לקריאת מחשבותיי, אמר נחרצות:
"יאיר, אתה שורד בתנאי הישיבה - תשרוד גם פה."
עם הטיעון הזה, לשם שינוי, הסכמתי.
העלינו את המזוודות לחדרים. ההורים קיבלו חדר אחד, ואני - חדר נפרד.
בהתחלה התלהבתי: סוף סוף לבד, בלי "יאיר, איך אתה מרגיש?" בלי בדיקות דופק, בלי מבטים מודאגים.
אבל ברגע שנכנסתי לחדר… הבנתי שטעיתי בענק.
החדר שלי היה תא עינויים לכל דבר:
מיטה עקומה עם מצעים דהויים בצבע שפעם היה לבן, חלון שבור שהנוף "עוצר הנשימה" שלו הוא שוק דגים שמכניס בעיקר יתושים עקב ריחו מלבלב, ונורה מהבהבת - כמו אלה בסוכות ששוכחים לסגור בשבת וגורמות בין היתר ללילה חצי לבן חצי צבעוני.
נשכבתי על המיטה, מנסה לשכנע את עצמי:
“יאיר, זה לילה אחד. תנשום. תירדם. מחר כבר תצחק על זה.”
עצמתי עיניים… כמעט נרדמתי… ואז -
חריקה.
פסיעה. איטית. מתמשכת.
אני לא לבד.
הרעשים התגברו, הראש הסתחרר, ואז הם הופיעו -
היצורים הסגלגלים.
גופם פרוותי וסגלגל, עיניהם כחולות וזוהרות כירח באישון לילה, רגליהם רזות כגוויה מתה, וציפורניהם חדות כמו ציפורניו של טורף רצחני.
"יאיר, יאיר, יאיר." אחד מהם - בעל קול מרושע כזקנה משוגעת - החל לדבר.
תפסתי את הידיים, צבטתי חזק.
אני לא משוגע. לא. אין מצב.
המנורה המשיכה להבהב, מנסה להוכיח לי שאני לא תחת תרדמת עמוקה.
היצור הסגלגל המשיך:
“באנו לעשות לך את המוות. מה שמעכשיו היה - לא יהיה. וחייך הולכים להשתנות מן היסוד.”
הוא שלף מנרתיקו חרב חדה, בעלת חוד מפוצל כחרבו של אהוד ברצחו את מלך מואב.
“מה… מה אתם רוצים ממני?" לחשתי בקול מבולבל.
המפלצת גיחכה:
“מה אנחנו רוצים? תגלה בהמשך. בינתיים - תבדר אותנו.”
שלושה יצורים התקרבו, לוחשים לאוזני מילים הרסניות, מכים בי, גורמים לי ללפות את האצבעות שלי עד כאב.
זהו, אני משוגע סופית.
ואז הוא קרא את מחשבותיי:
“אתה לא משוגע. אנחנו מתגלים רק למי שאנחנו רוצים. הסביבה תגיד שאתה דפוק - אבל אנחנו אמיתיים. ומסוכנים.”
“תעזבו אותי!!!” הפעם צעקתי באמת.
“הצילו!"
המפלצת נעצה בי מבט קפוא, רצחני, ולחשה:
“שתוק, דביל.”
ואז - בדיוק אז - הדלת נפתחה.
אמא ואבא נכנסו, פרצופם מודאג. כזה של הורים שחוו יותר מדי לאחרונה.
“יאיר?” אמא התקרבה בצעדים מהוססים, “שמענו צעקות… הכול בסדר?"
אני קפאתי.
המפלצות עדיין עמדו שם - שלושתן. עיניים כחולות בוערות, בנרתיקם חרבות נוצצות.
אבל יש בעיה
-רק אני רואה אותן.
אם אני אגיד משהו, הם יחשבו שהשתגעתי סופית.
אז חייכתי חיוך מתוח, מסתיר - מחשיד.
“כן… כן, אמא… הכול בסדר ברוך ה! סתם חלום רע… קצת יתושים… אתם יודעים.”
אבא הציץ בחדר, מצחו מקומט:
“חלום רע?! זה נשמע כאילו מישהו שוחט אותך פה.”
המפלצות התקרבו עוד צעד, לוחשות לי באוזן מילים שהקפיאו לי את הדם.
אני מנסה להיראות רגוע:
“באמת, אבא. אני שורד בישיבה - אני אשרוד גם יתושים. לכו לנוח… מחר יום חדש.”
אמא שמה לי יד על המצח, כאילו בודקת חום.
אני מת להרחיק אותה, שלא תראה את הפחד בעיניים שלי.
המפלצות לגלגו. אחת מהן אפילו חיקתה את התנועה שלה, כאילו גם היא בודקת חום - רק עם ציפורניים חדות כמו סכינים.
“יאיר…” אמא לוחשת, “העיניים שלך… אתה בטוח שאתה בסדר?"
אני בולע רוק, מרים חיוך מובך:
“אמא, תני לי להירדם. באמת. הכול… בסדר.”
הם עוד התעכבו דקה, ואז יצאו.
הדלת נסגרה, והחיוך שלי נעלם.
המפלצות צחקו בשקט, קולם מצמרר, כזה שחודר לעצמות.
“יפה.” לחש אחד מהם,
“יודע להעמיד פנים. זה ישרת אותנו טוב.”
***
סין, מחוז יונאן כפר שיטואו-ג'נג [שיטוזנג]
המסע - חלק ב: העץ המקולל.
לאחר מנוחת ליל קצרה, המשכתי במסע לעברו של העץ המקולל.
אך הפעם - לבדי.
צופ ושנג נעלמו מן הזירה - כביכול רוח רפאים העלימה אותם,
מותירים אותי בדד עם לחישות העטלפים מעוררות האימה.
רשרושי העצים הנחבטים ברוח לחשו סכנה, בזמן שצעדתי ביער אפוף המסתורין.
כל רחש הקפיץ את ליבי - גורם לנשמותי לחרוק בכבדות.
"כרחח..." - ענף נשבר, ואז יללה: "אהווווו!" - חדה, קרה, אימתנית - מספרת את תחילתו של קרב.
מאחורי - לא הרחק מגופי - עמד צבוע צמא דם.
שיניו החדות נצצו באור הירח האפל, ועיניו בהקו בזיק של שיגעון.
האגדה מספרת שכאשר שולח הירח את הצבוע לפעולה, בזמן מסעו של ה"נבחר" -
זה סימן לקרב המתחולל בנפש ה"נבחר".
אי לכך, על הנבחר להילחם בצבוע בדיוק כפי שעליו להילחם ביצר הרע ובחוסר אמונו בדרך הכפר.
היללה התקרבה.
הבטתי לצדדי בחוסר אונים - אני חייב לפעול.
התחלתי לדהור במהירות הבזק.
רעשו של הטורף נשמע מכל כיוון - כל יללותיו זעקו ניצחון.
המשכתי לרוץ -
אופס.
אין מוצא.
עץ ענק ומת שכב על אדמת היער הלחה,
מכניס אותי לחוסר אונים.
כפי הידוע לי, מדובר בעץ שנפל בפגיעת הברק שפגע ביער -
פגיעה שגרמה ליער להפוך למחוז שדים, ולכל יופיו המלבלב להיעלם כלא היה.
הצבוע התקרב,
מקיף אותי במעגלים,
חג סביב הטרף - קרוב אלי מתמיד.
פני נהפכו ללבנות עוד יותר, רעדתי , הפעם באמת.
דמעה חצופה זלגה ממורד עייני- אות לילדותי שקברתי מאחור , אך עדיין טמונה בליבי.
הצבוע פער את לועו.
יללת מוות בקעה מגרונו - והוא זינק.
שינו החדות נשלחו אלי, עיניו רעבות.
ערפל כבד ירד לפתע על היער.
העולם היטשטש לנגד עיניי.
רגע לפני שצללתי אל תוכו, הספקתי להבחין בדמות שחורה, מטושטשת.
ידה אחזה בקשת, חץ דרוך בידיה.
מבטה - קפוא.
המיתר נמתח עד קצהו.
נשמעה שריקה חדה -
ואז החושך בלע אותי.
ומי יודע אולי גם הצבוע.