סין , בית החולים נְיַאו שאן יִּיּואן - [鳥山醫院]
והרי החדשות:
יאיר דנקר (כלומר… אנוכי בכבודי ובעצמי) נמצא ברגעים אלו ממש ברחובותיה הצפופים של סין, עקב גידול מסתורי שבחר להשתקע דווקא באונה העורפית של מוחו. נותר לנו רק לשלוח תנחומים למשפחה ואיחולי רפואה שלמה בקרוב. אמן.
עבור כל הטועים - זה היה רק הרדיו של נהג המונית. הבעיה היא שהכל נאמר בסינית. ועכשיו תגידו: “יאיר, תביא הוכחה, אולי זה בכלל הדמיון שלך?" - ובכן, נכון, אתם צודקים. כנראה שהגידול הזה כבר התחיל לעשות לי קצר במציאות.
כי איך, למען השם, אדם גוסס אמור להמשיך לחיות במציאות? זו דרישה מוגזמת.
אה, ודרך אגב - אם אתם שואלים למה אני בכלל טורח לכתוב לכם את החדשות ה"ישנות" האלה (שכבר שלושה פרקים אני חופר עליהן) - אז שתדעו: אמרו לי שכתיבה משחררת פחדים. אז אני כותב. וכן, אני נשמע כמו דביל, אבל מה לעשות? אני לחוץ!
ורוצים לדעת למה?
האמת, לא סיפרתי לכם מה קרה מיד אחרי הבשורה המחרידה.
אז בואו נסכם בקצרה, בסגנון של ישיבע בוחער אמיתי שיודע לסקר חדשות כמו שצריך:
לאחר שיאיר דנקר קיבל את הבשורה המרה (כן, כן, ההוא מישיבת "נתיבי דעת", שתמיד עושה פרצוף של "אני שקוע בסברא" כשהוא בעצם נרדם על הסטנדר), הגיעו הרופאים למסקנה: חייבים לנתח - ומהר.
ולמה דווקא בסין? מתברר שבכל העולם רק פה יש את המומחים הנדירים שיודעים איך להיכנס לאונה העורפית בלי לשבור בדרך איזה כלי דם חיוני.
בקיצור - לא "סדר שלישי" שאתה יכול לנחר בו אחרי קפה רביעי, אלא "שיעור כללי" כזה שכולם יושבים מתוחים, מהנהנים בחכמה ואומרים "פששש… מהלך מבריק" גם אם לא הבינו מילה.
"יאיר, בוא, יורדים." אמרה אמא בקול החלטי, עוצרת את הכתב באמצע השידור.
אני, כמו בחור טוב ירושלים - במקרה הזה סין - נפרדתי מנהג המונית בניפוף ידיים נלהב וקריאות "צ’י צ’ו צ’ה!" - שזה, בתרגום חופשי לעברית, אומר: אין לי שמץ של מושג. מה אני נראה לכם, סיני?
בקיצור, נכנסנו בשערי בית החולים ניאו שאן יִיואן, ושם מיד הכתה בי ההבנה בשני גלים:
גל ראשון - וואו, אני בסין! איזה מגניב.
גל שני - וואו, אני בסין בשביל ניתוח מוח! איזה לא מגניב.
בקיצור - אני צריך מציללל!!!
ואני יודע, אני יודע - כבר מהסתירה הזו אפשר להבין שאני בחור מבריק, מיוחד, עילוי, בלי עין הרע. טפו טפו, חמסה, שום, בצל, סחוג וכל יתר הקמעות… פולני שכמוני.
אבל האמת? ה"לא מגניב" הטביע את ה"מגניב ". כמה רגעים לאחר מכן, כשפתח את הדלת הרופא שאמור לנתח אותי: עיניו מלוכסנות, אפו פחוס, פניו אסייתיות שקטות - כאלה שמשדרות קור רוח רצחני. הוא אפילו לא חייך לעברי. רק הסתכל ישר, כאילו אומר:
"בחור, אל דאגה, אני לא מתמהמה. אני רק השליח של השטן, מוואהההה…" - וכמובן, הכל בצורה מתורבתת, כיאה לאומה הסינית או היפנית או מה שזה לא יהיה. תכל'ס, להבדיל ביניהם זה כמו "מצא את ההבדלים", {מסתבר שבזה הרגע כריתי לעצמי מערבולת לקבר, לא מספיק אני מסוכסך עם האומה הסינית או היפנית או מה שהם לא היו, עכשיו אני מסוכסך אם ההיסטוריונים למיניהם - בקיצור טביעה נעימה}
אפרופו ים - כשהפרופסור הגיע, ללא כל הכנה מוקדמת (אני משקר במצח נחושה; ההורים ציידו אותי בספרי מתכונים: החל ממה מכילה ההרדמה - ועד סוגי מולקולות בהרדמה, בקיצור מרתק...) - הוא הרדים אותי בעזרת גז בעל ריח של קרם הגנה, ואני צללתי לעבר חלומות על ים שרתון האגדי שמצפה לבואי.
החלומות והמציאות החלו להתערבב, לרגע הייתי ספון על הסטנדר בים שרתון וברגע השני שמעתי לחשושים מאיימים בשפה בלתי מוכרת.
התחושה הזאת הייתה משקרת, מצד אחד להיות נוכח מצד שני לא.
כשפקחתי עיניים - לא ידעתי אם עברו שניות או שעות.
האור היה חד, קר, גרם לי לצמרמורת קלה.
מסביבי שמעתי קולות עמומים - לחישות דקות ותזוזות מהירות.
ניסיתי להוציא קול, יצא לי חרחור מביש, מסתבר שאפילו הפה לא הסכים לשתף פעולה.
“בחור,” שמעתי את המתורגמן לוחש במבטא כבד, “אל תדאג. הכול בשליטה.”
ברקע שמעתי את אמא לוחשת תהילים, ואת אבא מנסה לתמוך, אבל קולו נשבר מרגע לרגע.
ואני? אני רק חשבתי במעורפל:
אם זה באמת הסוף - לפחות שיהיה סוף מכובד.
בלי דרמות מיותרות, בלי כאבים בלתי נשכחים.
ויודעים מה מבחינתי שבאותיות אדומות ביתד נאמן ייכתב:
"יאיר דנקר, תלמיד ישיבה חצי מוכשר, יצא להפסקה בלתי מוגבלת."
סוף.
אבל לא, זה לא היה הסוף.
כמה שעות לאחר מכן פתחתי את העיניים.
טעות.
ראשי קדח, הרגיש כאילו מישהו תלה לי משקולות על העפעפיים. הראש מסתובב, הגוף - הרגיש כאילו הוא תפוס למיטה באזיקים.
ניסיתי להזיז את הידיים - נאדה. ידי טיפש עשרה קלאסיות, כמו ילד בן ארבע עשרה שמסרב לקום לשחרית.
הדבר הראשון שאני קולט זה תקרה לבנה.
לא שמיים, לא שמש, לא ים.
סתם לובן קר, מגעיל, חסר נשמה.
העיניים שלי פזלו לכל כיוון, קופצות לבד. אני בכלל לא שולט בהן. כאילו מישהו אחר משחק בי, בהם.
ואז - נשימה כבדה.
אמא.
היא יושבת לידי, מחזיקה בידה את ספר התהילים, מלטפת אותו בעדינות, מעורבת בפחד אמיתי.
והיא בכלל לא שמה לב שאני ער.
באותו רגע חשבתי:
"אולי זה לא הסוף… אבל החיים כמו שהיו - מתו."
ובום - הבזקי אור לתוך העיניים.
מכה בראש, כאילו מישהו דופק עם פטיש על הרקות של מוחי.
ואז נשמעו צעדים.
שקטים וחדים.
הפרופסור. הזה עם הפרצוף המרובע והמבט הזה, הערמומי במקצת. כמו שוטר תנועה שהחליט להעמיס עליך דו"ח תנועה ללא סיבה.
"איך אתה?" הוא שאל באנגלית עילגת.
אמא תרגמה במהירות, ואני רק תהיתי לעצמי את נפלאות הבריאה כששני אנשים מדברים בשפה עילגת ושבורה ובאופן ניסי מבינים זה את זה. פלאי הבריאה.
"מטושטש" הצלחתי ללחוש בקול צרוד.
"זה נורמלי," הוא ענה, "הניתוח עבר בהצלחה."
אני נשבע ששמעתי גיחוך קטן חומק לו בין המילים.
ואולי אני סתם הוזה.
אבל דבר אחד בטוח -
כואב לי הראש.
וזה, ידידי היקרים, הדבר הכי אמיתי בעולם.
***
המסע - חלק ראשון: הבאר- המשך
"הנח את האבן בידי," פקד שֶׁנְג.
ואני, בעיניים חלושות ונוצצות מן המאמץ, הגשתי לו את אבן האודם האפורה.
הוא הרים אותה מול פניו, עיניו נמתחו לכדי סדק צר - צר כל כך, כמו סמטאות סין העתיקות.
"זאת איננה האבן," לחש, וגוון קולו התכהה באחת, "אתה שיקרת."
פניו האדימו, עיניו אותתו באיום, וברגע ההוא הוא נראה כדרקון אש - מהזן שאין לעמוד מולו.
ליבי החלוש החל לפרפר, פניי הלבינו עוד יותר, ועצמותיי רעדו כאילו גם הן מבינות את חומרת המעשה.
"מה… מה זה אומר?" גמגמתי, גרוני יבש כמדבר צחיח.
"ששיקרת, ילד." קולו נותר רגוע אך מסוכן, כצליל מתכת. "שיקרת שליבך שלם להנהיג את הכפר - ולכן הבאר פלטה לך אבן בזלת. שיקרת לעצמך ולנו. ואני לא בטוח שיש לך תיקון."
פניי החווירו. לא ידעתי אם מקור בגדי הרטובים או מבושת האמת שצרבה את תוכי.
שֶׁנְג לא הוריד את מבטו. הוא סובב את האבן האפורה בין אצבעותיו כאילו קובע את גורלי, ולחש:
"אבן אמת אינה מסגירה את ליבה… אבל אבן שקר תמיד תחשוף את אדונה."
עמדתי מולו, מתכווץ, קולי בקושי נשמע:
"לא שיקרתי… אני רק ילד. פחדתי. פחדתי לא לחזור. פחדתי למות."
שֶׁנְג שתק. נשימתו הכבדה מילאה את האוויר, ורחש עלים יבשים נסחף ברוח.
פתאום זרק את האבן בחוזקה אל פי הבאר. היא נעלמה ברחש עמום, כאילו מעולם לא הייתה.
"מי שחי בפחד," אמר בקול שנשמע כגזר דין, "עוד לא נולד למסע."
דבריו שרפו בכאב את ליבי. עיני בערו, לא ברור אם מבכי או מזעם כבוש. ידעתי - אם לא אשכנע אותו ברצוני להנהיג את הכפר, מותי קרוב.
ואז מבין הערפילים היא הגיחה - יד מוכרת, חמה ובוטחת, נחתה על כתפי. סבא. פניו היו רגועות, אך בעיניו בער ניצוץ: אל תישבר.
"כל אדם נכשל," אמר בקולו הצלול כמי המעיין. "האמת אינה נמדדת בנפילה - אלא בבחירה אם לקום."
שֶׁנְג סובב אליו את ראשו. מבטם נפגש, אך הוא שתק. הדממה כיסתה את ההר, עד כי נדמה שגם הציפורים עצרו נשימתן.
אני בינתיים, עמדתי קפוא. עיניהם של החכמים ננעצו בי. בלי מילים, הם נענעו בראשם.
סבא לחש באוזני: "יש לך הזדמנות שנייה. תנצל אותה בחכמה, בני."
ליבי פעם בפראות, גופי רעד, אך ידעתי: הדרך אל הבאר עוד לא נסגרה עבורי.
שוב ניצבתי על שפתה. החבל הישן השתלשל מטה, מתנועע קלות ברוח - כנחש רעב. כבר חשתי את ההרס שבקרבו, ואין אני רוצה לחוש אותו שוב- לעולם.
שֶׁנְג לא הוציא הגה.
בלעתי רוק, ידי רעדו כשהנחתי אותן על הפשתן המחוספס. הפעם לא ספרתי נשימות, לא הקשבתי לפחד. רק ירדתי.
החושך סגר עלי, צינה עטפה את עורי - חזקה יותר, חודרת יותר.
ואז נגלה הברק האדום במעמקים - האבן האמיתית. היא בערה כלהבה בלילה אינסופי.
צללתי. המים צרבו את ריאותיי, אך אצבעותיי אחזו בה בחוזקה, עד שעורי נחתך מחדותה.
לא היה בי ספק - זו היא.
כשעליתי מעלה, כמעט מתעלף, הנחתי אותה על כף ידי מול שֶׁנְג.
עיניו בחנו אותה רגע ארוך. פניו נותרו קשות, אך פחות דרקוניות .
"עברת," אמר בקול מדוד. "הפעם - באמת."
נשכבתי על האדמה, ליבי רועד, האבן צמודה אלי. נשימתי נקטעה, גופי רטט מקור ומאמץ - אך ידעתי: הצעד הראשון במסע נגמר.
וסבא, בקול רך, פנה אלי:
"צריך להמשיך במסע, נערי. עכשיו נלך - אל העץ."
***