3
סין , בית החולים נְיַאו שאן יִּיּואן - [鳥山醫院]
אוטובוס הסיוטים סוף סוף עצר, ואני ירדתי ממנו ברגליים כבדות - כל כך כבדות, שאם היו מחברים אותי למנוף, כנראה שהייתי גורם לו לפרוש לגמלאות, או לחילופין להכיר מקרוב את אתר הגרוטאות. רוצח מנופים כרוני שכמותי.
אפרופו מנופים וגמלאות - כנראה שבשלב הזה המנוף יצא מכלל שליטה, והתיאום בין גלגלי המוח שלי לרגליים קרס לחלוטין. כך מצאתי את עצמי מתרסק ישר לתוך זרועותיו הפרושות של זקן תמים ומסכן, שבזכותי, מעבר לפנסיה, יצטרך עכשיו גם פיזיותרפיה.
"סליחה…" לחשתי במבוכה, "שלומפר שכמותי."
הוא מצמץ בעיניו בעצבנות ולחש משהו כמו, "הנערים של היום…" בטון מיואש.
אם הייתי קצת פחות נמושה, אולי הייתי מתנצל כמו בן אדם. אבל לא- מסתבר שיצא לי גמגום חיוור וחסר ביטחון, נו שויין שיהיה.
וההורים? הם אפילו לא מצמצו. כנראה שבשלב הזה הם כבר הבינו: הבן שלהם סובל מלחץ, מכאב ראש וממרמור בינוני עד קשה - וזה איך לומר לא בדיוק המתכון לתנועות אלגנטיות במרחב הציבורי.
נכנסנו לשערי בית החולים.
פקיד קירח, עם עיני נשר חדות, קיבל אותנו.
"דנקר יאיר?" שאל בקול של מק"ק ממוצע.
הנהנתי וחייכתי את החיוך הדבילי ביותר שיכולתי להפיק - כישרון על בטמטום.
הוא הצביע באצבעו הארוכה על המסדרון: "החדר השלישי מצד ימין."
הלכנו.
החדר השלישי פגש אותנו יחד עם רופאה צעירה ונמרצת.
"שלום, אני דוקטור אלה," הציגה את עצמה - בקול רגוע להפליא, רגוע מידי עבור מישהי שעומדת לכלוא אותי בתוך צינוק ענקי ומפלצתי.
כשחושבים על זה, היא כנראה רגילה לשלוח בני אדם חסרי ישע אל אותו צינוק בולע, אז לא מפתיע שהיא לא נלחצת.
יאיר, איך אתה מרגיש היום?"
"ברוך ה', בערך כמו תמיד," עניתי. "קצת כאב ראש, קצת בחילה… לא רציני."
היא הנהנה והקלידה משהו - אולי צואה ספרותית בסגנון "היו היה פעם נער מסכן שמכשיר ה- MRI בלע אותו בעודו בחיים… בררר". לא נשמע אטרקציה מרנינה.
ואז הוסיפה: "אנחנו הולכים לבדוק את המוח שלך במכשיר ה MRI זה בסדר? בוא אחרי."
כן, ברור, מה השאלה… הידד.
שוב שתקתי. לא כי התביישתי, אלא כי חיפשתי ניסוח עדין ל"אני יכול ללכת לבד, תודה."
היא הובילה אותנו לחדר ענק, ובמרכזו - המפלצת.
מכשיר MRI. לבן. מבריק. נראה כמו מכונת זמן בגרסת אסטרונאוטים.
הטכנאי, גבר עם קול בס דומה לקולו של מוטקה אבר, שדרן הרדיו ב"קול בנשמה", חייך ואמר:
"יאיר, הבדיקה הזו תאפשר לנו לראות את המבנה הפנימי של המוח שלך. זה לא כואב, אבל המכשיר מרעיש מאוד, אז אני אתן לך אוזניות עם מוזיקה מרגיעה. תצטרך לשכב בלי לזוז."
נשכבתי על מיטת המתכת הקרה. מרגיש את פעימות ליבי מואצות- בדיוק בקצב של הרגע הזה שבו המשגיח תפס אותי ישן בסדר א'
המכשיר התחיל להסתובב סביבי, ומהר מאוד התברר שהטכנאי הזה ממש לא מוטקה אבר.
כי כולם יודעים - מוטקה אבר ידוע בחיבתו לשירי נשמה.
הטכנאי, לעומתו, דחף לי באוזניות טראנסים.
ומי שמכיר אותי יודע - אני לא בחור של טראנסים. לא ולא!
האמת? לא הייתי מתפלא אם מי שעומד מאחורי המזימה הזו הוא לא אחר מאחד הטראנסיסטים בישיבה.
רק חבל שהוא לא פה לראות איך אני, חצי קפוא חצי רועד, ממש "גלה" - כן, אותו ג’לי של רגל קרושה, דלדל כזה, שרועד כאילו חטף מכת קור.
ואז זה קרה - הטראנסים נעלמו.
במקומם התחילו להתנגן נעימות סיניות עתיקות על כלי מיתר.
כל אחד אחר היה אומר "מהפח אל הפחת", אבל מכיוון שאני בחור מוזר איכשהו יש משהו במנגינות האלה שהוא פשוט מרגיע… אולי כי זה נשמע כמו גרגורי עורבים אחרי שיעור פיתוח קול.
טוב, גם כן אני עם הטעם המוזיקלי המוזר שלי.
ואם לדבר בכנות? הייתי מחליף את זה בשיר של דודי לרנר בכל רגע נתון.
הזמן זחל.
המחשבות התרוצצו במוחי ללא הפוגה:
מה אם זה גידול?
ואם זה רציני?
איך ההורים שלי יעמדו בזה?
ואיך אני אסביר לריקי שאני לא מתכוון להוריש לה את הנוקיה שלי?
טוב, אני יודע - אתם לא מתים על הבריחות שלי מהכאב.
ואם שמתם לב, הציניות הזו… היא בסך הכול שכבת ציפוי, בטעם מרציפן מעל הפחדים שלי, מתוקה אבל כשיש יותר מידי ממנה היא נהפכת למרירה.
אבל די, נמאס לי לדבר על רגשות. יסלחו לי כל הפסיכולוגים למיניהם - אני ממש לא לקוח קבוע, ועל חוזה איתם עוד לא חתמתי .
אחרי חצי שעה, הבדיקה נגמרה.
הטכנאי חייך חיוך של "אני יודע משהו שאתה לא", בסגנון אונה לה באונה לה שדבי אחותי הקטנה אוהבת להגיד.
ואז זרק את הפצצה:
"עכשיו רק נותר לחכות לתוצאות."
ואנוכי באינטואיציה שלישית הרגשתי - החלק המפחיד באמת עוד לפנינו.
***
"יאיר דנקר, על פי ממצאי ה MRI שבידינו, נמצא כי יש לך גידול ממאיר באונה העורפית של המוח - האזור שאחראי בין היתר על עיבוד המידע החזותי והראייה. מדובר בגידול סרטני המחייב התערבות רפואית מידית והמשך בירור להערכת היקפו ואפשרויות הטיפול. החדשות הטובות הן שזיהינו אותו בשלב מוקדם, מה שמעניק לנו יתרון חשוב. מכאן, נותר לנו לקוות ולפעול , כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר."
כואב לי. כואב לי. כואב ליייי.
אין לי אוויר. הראש מסתחרר.
אני רוצה לצרוח כמו ילד קטן -
למה? למה? למה???
פתאום, אני מרגיש את הלסת שלי נשמטת, ממש כמו חלום רע שפורץ לתוך המציאות.
ומבין - מה שהיה, כבר לא יחזור.
החיים שלי עומדים להשתנות מין הקצה אל הקצה.
אז ברוכים הבאים לפרק הכי הזוי בחיים שלי.
חגרו חגורות, קחו נשימה עמוקה,
ותצטרפו אליי לרכבת ההרים של החיים האלה.
נסיעה מהנה - ואל תשכחו להחזיק חזק,
כי הפניות חזקות והנפילות פתאומיות.
ועדיין, מדי פעם מותר גם לשחרר,
כי תמיד יש למעלה מישהו שיחבק אותך כשאתה נופל.
***
סין, מחוז יונאן כפר שיטואו-ג'נג [שיטוזנג]
השחר רק החל לבקוע מבין ערפל הלילה הכהה, ואני כבר הייתי חייב לצאת למסע.
מצויד במקל ההליכה הישן שלי, בקוביית שוקולד מעוכה שמיילין אחותי הקטנה דחפה לי ליד, ועם פחד שכרסם בליבי החלוש ללא הפוגה.
סבא צעד לצידי, עיניו החכמות זוהרות באור השמש המגיח מין המזרח. שניים מחכמי הכפר ליוו אותנו, מביטים בי בעיניים מצומצמות וחשדניות. המבט שלהם היה חד כל כך, עד שראיתי לנכון להפנות את עיניי לקרקע, במבוכה . שלא יראו את רעד גופי.
האוויר הקר צלף בגופי הקטן, ובכל זאת, זיעה קרירה ולחה עטפה את עורי, דביקה כמו פחד שלא מרפה. הרוח נשאה ריח של אדמה רטובה ועשב טרי, ציפורי שיר צייצו בניגון מושלם, והנוף הפסטורלי היה כל כך יפה… יפה עד כאב. אולי גם בגלל שידעתי שאחריו מחכה הרגע הגורלי.
איש לא אמר מילה, אך השתיקה שלהם רעמה באוזניי כמו נהר רגוע רגע לפני צונאמי. הם ידעו, ואני ידעתי - היום מתחיל המבחן שיכול לשנות את גורלי לנצח.
עם כל צעד הרגשתי שאני הופך שקוף יותר ויותר. כבר לא נותר לי מחסה מאחורי הילדות. ליבי רעד בין התקווה לבין הפחד , בין הרצון לברוח לבין החובה לעמוד במשימה. ואז, מתוך הדממה, כאילו נשבה ברוח, שמעתי את קולה של מיילין לוחש
לעברי : "אתה תמצא את הקול שלך פנג, אני אוהבת אותך!"
המילים התמימות האלה בקולה הילדותי היו כמו גחלת קטנה בליבי הקפוא. הן הזכירו לי שיש בי יותר ממה שאני חושב.
וכך, עם כל המשקל הזה על כתפיי הקטנות, התקדמתי אל התחנה הראשונה - הבאר. רק נותר לי לקוות שלא אשקע במעמקיה, אלא אצליח לצוף מעל המים, גם כשהם קרים, עמוקים, ומלאי מסתורין.
***
המסע - חלק ראשון: הבאר
לאחר הליכה ארוכה הגענו. הבאר חיכתה שם - חבויה בין דפנות העצים המרקיבים, עטופה בערפל ההרים הכסוף. היא נבנתה מלבנים עתיקות, כל אחת מהן מצולקת בסדקים עמוקים, ובתוכם פרחו פרחי שדה עדינים בצבעים עזים - כאילו הטבע עצמו מנסה לקשט את לוע המוות. סביב פי הבאר התפתלו צמחים מטפסים, עליהם הירוקים נוצצים מטל הבוקר, מבריקים כאבני חן רטובות.
הנוף הפסטורלי סביבה העניק לה קסם כמעט מהפנט - אך זה היה קסם של פיתוי, קסם מסוכן. יופייה היה מין השטן: באר זו, שעמדה דוממת כל כך, קטלה באכזריות את חייהם של עשרות, אם לא מאות, מבני השבט. היו שנפלו לתוכה בחיפוש אחר מים, והיו שירדו מרצון - ולא חזרו.
האוויר סביבה היה קריר וצפוף, והדממה הכבדה נקטעה רק ברשרוש עלים בודד. היה בה משהו שגרם לעורפי להצטמרר, כאילו גם העצים שסביבה ידעו את סודה המר.
"אנחנו הולכים, בן," קבע צופֻּ בקול יציב, חליפת בגדיו נצצה באור הבוקר הנעים.
הוא הרים אבן אודם קטנה, בוהקת באור קלוש, והחזיק אותה בגובה עיני. "זו היא האבן שעליך למצוא בתחתית הבאר." בלי לומר עוד מילה, זרק אותה אל תוך המים העכורים.
בלעתי רוק ופסעתי צעד קדימה לעבר הבאר. נעמדתי על שפתה; שערי הלבן התנופף ברוח, ועיניי התכולות הבהיקו באימה. חבל עבה השתלשל מטה, מתפתל כמו נחש ארסי - זה היה חבל המוות.
ריח המים העתיקים עלה באפי - קריר, כבד, עם טעם של מתכת ישנה. הבטתי מטה: המים לא נעו. החושך בתוכם היו עמוק כל כך, שאפילו השתקפותי נראתה חלשה.
סבא הניח יד חמה על כתפי. "בני, אם תיתן לפחד לנהל אותך - סופו להטביע אותך. תזכור זאת לאורך כל המסע." הוא פנה והלך, מותיר אותי עם אחד מחכמי הכפר - שֶׁנְג הגדול.
נשמתי עמוק, שלחתי את רגלי הימנית מעל שפת האבן ואחזתי בחבל בשתי ידיים. המגע שלו היה מחוספס, והפשתן צרב את עורי.
"אני חייב להצליח… אני מסוגל… אני אהיה בסדר," מלמלתי, חצי בתפילה וחצי בשכנוע עצמי.
ואז, בלי להביט לאחור - התחלתי לרדת.
העולם סביבי השתנה מיד - היופי הקסום נהפך למלכודת מוות.
קירות הבאר סגרו עלי, עוזריו של השטן. הקור המקפיא חדר לגופי הצנום והחלוש, גורם לי לרעוד ללא הפוגה. רוח פתאומית גרמה לחבל להתנדנד. איבדתי אחיזה לרגע, כף רגלי החליקה, והלב שלי זינק בבת אחת. נשכתי שפתיים והחזקתי חזק יותר, מתאמץ להשתלט על הרעד.
"ככה מתים?" חלפה בי המחשבה, אבל מיד גירשתי אותה. אני חייב להצליח, לחשתי בלב.
עם כל ירידה, הקור טיפס במעלה זרועותיי, שואב את החום שעוד קצת נותר בי. הריח החריף התחזק - ריח של מים עומדים, כמעט רעל.
ואז, מתוך הצללים, ראיתי אותה - אבן האודם. היא הייתה מכוסה אצות ירוקות, נוצצות קלות כמו כוכבים על פני שמיים שחורים. הושטתי יד; מגע קר כקרח עטף את אצבעותיי.
לרגע אחד הכל עצר. שקט מוחלט. אפילו הלב שלי נדם. ואז, פתאום, הריאות דרשו אוויר. בעטתי בקיר האבן והתחלתי לטפס חזרה.
הידיים בערו, השרירים רעדו, המים הכבדים משכו אותי מטה. כל סנטימטר הרגיש כמו נצח. כששפת הבאר הופיעה סוף סוף, זינקתי אליה. נשענתי על האבן, מתנשף באפיסת כוחות, טיפות מים זולגות מפניי חזרה אל פי הבאר.
שנג הביט בי. "עברת," אמר בנימה לא ברורה - חצי גאווה, חצי קשיחות.
ואני ידעתי - זו הייתה רק ההתחלה.