סין , בית החולים נְיַאו שאן יִּיּואן - [鳥山醫院]
כעבור יומיים של התאוששות אינטנסיבית בבית - כלומר, רביצה אינטלקטואלית על הספה מול הנוף הפסטורלי של בני ברק {זבל, אוטובוסים, וצעקות של מוכרי פלאפל שעושים שטייגן תוך כדי מכירה}-
המשרתות המסורות קיבלו לפתע הארה שמימית, והחליטו לעשות הסבת מקצוע למורות הוראה בישראל.
וכך, ברוח מחויכת וחסרת רחמים, הן החליטו ללמד אותי -בחור תמים, מסכן, וגוסס - את תורת הספונג'ה.
בלי שום הקדמה מיותרת - שבמקרה הזה דווקא הייתה מאוד נדרשת - שלפו אותי ממיטתי החורקת כמו בובת סמרטוטים, ודחפו לידי דלי מים קרים עם ריח מזעזע של ההוא... נו... אמוקוניקה? לא. אקנומיקה!
{נס שלא אמרתי את זה בקול. פחות בדיחות על חשבוני.}
ואז, בקול מלא סמכות ותחושת שליחות לאומית, הן הכריזו:
"יאללה, יאיר! זה הזמן להתחיל את הספונג'ה הראשונה בחיים שלך"!
ועשיתי את זה.
בפרצוף של מלפפון חמוץ שהחמיץ.
ומסתבר שהגומחה שאנחנו גרים בה - היא לא אחרת מאשר קופסת שימורים למלפפונים חמוצים שהחמיצו,
כי גם אחותי ריקי הנודניקית, אחרי שצפתה בתוצאות ספורט הספונג'ה (המשתווה ברמת הקושי שלו לריצת מרתון),
החמיצה את פניה ברמה שגרמה למלפפונים עצמם להרגיש רגשות נחיתות.
ואם כבר מדברים על שימורים - אני הבטחתי לה שמהיום, אני רק אוכל אותם.
תוך כדי צפייה מרתקת בשטיפתה המדהימה.
מה גם, שלריקי - איך לא -היו כמובן הערות על סגנון השטיפה חסר הניסיון שלי.
אני, בתגובה של מלפפון חמוץ שהחמיץ כל כך הרבה עד שהפך למתוק, הנהנתי בראש באצילות של סמרטוט לח,
והבטחתי לה בקול רך:
"מהיום, ריקי… רק את תשטפי. כלבבך. בריכוז. ואם צריך - אפילו שירים על חשבון הבית."
[בכל זאת, אנחנו בית למלפפונים חמוצים שהחמיצו -אז למה לא לעשות מזה ביזנס?]
אחרי שניצחתי בקרב על הסמרטוט (לא שזה היה כזה קשה - היא פשוט הרימה גבה ונעלמה לחדר שלה),
חזרתי לשבת מותש על הספה, מתנשף כאילו סיימתי מרתון.
ואז אמא נכנסה.
"שלוימי, מחר אנחנו נוסעים לבדיקה שלך. תתכונן."
נאנחתי. כאילו לא עברתי מספיק בשביל יום אחד.
התור לבדיקת הרנטגן הגיע בדיוק ביום השלישי של "חופשת בין הזמנים" - שם קוד לגלות שנכפתה עליי בידי הורי המודאגים.
ביחד יצאנו מביתנו החמים והנעים - אל האוויר החמים והלא נעים (שזה כמעט אותו דבר, רק שהשני כולל יובש בפה, דביקות בחולצה, ותחושת קיום מיותרת).
אני יודע, נהייתי קצת קוטר בזמן האחרון.
אבל מה כבר מצפים מנער גוסס שאת יומו האחרון [חס ושלום, לא עלינו - אבל קצת רחמים עצמיים לא הרגו אף אחד] מבלה יחד עם מגב וריקי אחת מעצבנת?
אם לא די בכך, "טויוטת האברכים" של אבא- כלומר, הרכב המקרטע עם המראה המנופצת וריח ביתי של מלפפון חמוץ -
לקחה חופשה יחד איתי.
והיא, בניגוד אליי, נופשת עם המוסכניק בעל הפדחת, המבריקה עקב שימוש בקרם מלפפונים חמוצים ממותג ידוע.
יש לציין: לטויוטה יש מזל. עדיף לבלות עם מוסכניק מאשר עם ריקי אחת מעצבנת.
[בלי לשון הרע, כמובן].
באין ברירה - משכנו את רגלינו לאוטובוס ציבורי, שהמזגן שלו יצא לחל"ת רגע לפני שעלינו.
מסתבר שאני יכול להיות 'משפיע' - כולם הולכים בדרכי.
ועל זה נאמר:
"יאיי, כמה כיף."
אני. ההורים.
אוטובוס.
עמוס בילדים מתוקים (אם שואלים את אמא)
וצעקנים (אם שואלים את האוזניים שלי).
ובנוסף - מזגן תקול. כן, גם כאן.
מסתבר שהחום רודף אותי.
או המזל הנאחס.
נשמתי עמוק. נשפתי ייאוש. ומלמלתי בטעות בקול:
"כמה אדם יכול להיות אומלל?"
מסתבר שהטיפשות שלי נמדדת ביחידות סאונד.
אבא, עם החיישנים לדכדוך, מיד שלח מבט דואג ולחש בטון מלא משמעות:
"הכול בסדר, יאיר?"
ברור שכן.
גוססים? כן.
אבל בסטייל.
עניתי את התשובה הקבועה שלי, בקול של קופסת מלפפונים חמוצים:
"ברוך ה', יום יום".
תוך כדי שאני משחק בסנייק בנוקיה שלי, בורח מהמבטים.
אמא הצטרפה לחקירה עם המבט המפורסם שלה -
זה שיכול לגרום גם לטוסטר להודות שהוא "פשוט קצת עייף לאחרונה".
"אם אתה רוצה לספר לנו משהו... אנחנו פה."
האדמתי כמו עגבנייה בשמש, ומלמלתי "תודה" חטופה.
אם ההורים יתחילו לדאוג לי יותר ממה שהם כבר דואגים -
זה לא ייגמר בבדיקת רנטגן.
זה ייגמר באשפוז נפשי.
ואני?
אני רק רציתי קצת שקט.
פחות חום.
וקצת פחות ריקי.
***
סין, מחוז יונאן כפר שיטואו-ג'נג [שיטוזנג]
בבוקר שלמחרת, השמש בקושי זרחה מבעד לערפילי ההרים.
עוד לפני שהספקתי לפהק או לשפשף את עיניי התכולות, דפיקה רמה נשמעה על דלת העץ הדקיקה של חדרי, מרעידה את הדלת לא פחות מאת חדרי לבי.
"קום, פנג, ולא גם ארוחת בוקר לא תקבל!" זה היה קולה החד של מוּצִ'ין,
שגרם לי לקום בבעתה, וכמעט לעוף מהמזרון הדקיק כאילו אש אחזה בי.
פתחתי את דלת חדרי והצצתי בזהירות החוצה. מוּצִ'ין עמדה שם, כפכפים ברגליה, עיניה בורקות כביכול באש סינית עתיקה ומכושפת.
מאחוריה עמד סבא צוּפֻּ, עם חיוך חצי מסתורי וחצי קדוש, נשען על מקל הבמבוק שלו , המקל שירש עוד מסבו , 'דרקון האש' שהציל את השבט בגבורה שאינה ניתנת לתיאור .
"מהר, תתלבש. המועצה מחכה לך."
"מה? איזו מועצה?" שאלתי, בקול צרוד של מי שלא שתה אפילו לגימת מים אחת במשך שעות ארוכות .
"של החכמים. היום זה היום. אתה הולך לעמוד מול כדור הבדולח הנורא"
הקיבה שלי התכווצה. לא מרעב - אלא מפחד.
"אבל אמרתי שאני עוד לא מוכן… אני רק ילד! אני אפילו לא יודע איך משתמשים בכדור הזה. אני ..."
"פנג!" קטע אותי צוּפֻּ בקול חזק יותר מהרגיל.
"אתה לא ילד. אתה היורש. ואם כדור הבדולח קרא בשמך - משמע שהרוח מוכנה, גם אם הגוף עוד מהסס."
שתקתי. הרי עם צוּפֻּ לא מתווכחים. גם לא עם מוּצִ'ין, אבל ממנה לפחות אני לא מפחד - ממנו כן.
לבשתי את הבגד הטקס - מעיל קצר בצבע שנהב, עם סרטים בצבעי האדמה שעליהם ציורים עדינים של חיות עתיקות ומסתוריות, וצעדתי אחריהם אל תוך שביל האבן שמתפתל בין בתי הכפר.
מיילין רצה אחרי, חובקת בובה מעוכה ועינייה נוצצות, מתרגשת בשקט שלה.
"אתה תראה את האור, פנג… אני בטוחה בזה."
אני לעומתה רק קיוויתי שהאור הזה יהיה האור שיגאל אותי מהכפר ויוציא אותי לעבר החופש האמיתי, החופש שנמצא אי שם היכן שנגמרת השמש.
כעבור הליכה ארוכה הגענו למערת החזיונות.
עמדנו בכניסה בגרונות יבשים, הלב שלי דפק במהירות, זיעה קרה דבקה בגופי.
אבל דווקא כשחשבתי שכבר הולכים להכניס אותי אל תוך המערה - צוּפֻּ הרים את ידו.
"חכו," אמר בקול חמור. "הוא עוד לא ראוי."
מוּצִ'ין הסתובבה אליו בבהלה. "אבל... אתה בעצמך אמרתה שהוא ראוי "
"אני אמרתי היום," קטע אותה צוּפֻּ, "לא עכשיו."
הזקנים הנהנו חרש, כאילו הבינו משהו שאני לא.
"מה זה אומר?" שאלתי, מנסה להסתיר את התקווה שהציפה אותי לרגע.
"זה אומר," ענה צוּפֻּ, "שאתה יוצא למסע."
"מסע? עכשיו? לארוחת הבוקר בקושי הספקתי"-
"המסע הזה," המשיך כאילו לא שמע, "הוא שלושה ימים. שלושה לילות. שלושה סימנים."
"ומה אני צריך לעשות?"
"אתה צריך להקשיב."
שתקתי.
לא כי לא רציתי לענות, אלא כי לא ידעתי מה הוא באמת מתכוון.
"אתה תצא מחר עם שחר," אמר אחד הזקנים, קולו בקושי נשמע.
"תלך בעקבות שלושת המקומות של האבות: הבאר, העץ, והאבן. אם תדע לזהות את האותות - תחזור לפה מוכן. ואז... אולי תורשה להביט."
"ואם לא אצליח?" שאלתי מגמגם.
"אז זה יהיה סופך" לחש סבא בקול מבשר רעות.
הבטתי אל פתח המערה.
האור שבקע ממנה כבר לא נראה מפתה, אלא מסוכן. מסוכן ומסתורי.
אותו ערב, בביתנו.
ישבתי ליד מיילין, והיא הברישה את שערי הלבן.
"זה טוב שאתה יוצא," אמרה ברצינות. "הרבה לפניי אמרו שכל יורש צריך לצאת ולחפש את האמת של עצמו."
"ואם אני לא אמצא כלום?"
"השאלה היא," היא השיבה, "אם תדע מה לחפש."
"ומה אני אמור לחפש בכלל?"
"את הקול שלך. את הזהות שלך. לא את של סבא ולא את של מוּצִ'ין. את שלך."
היא עצרה רגע, ואז חייכה חיוך קטן, חכם מדי לגילה.
"ולך תדע, אולי גם תמצא משהו מתוק בדרך..."
היא שלפה מתוך כיסה קוביית שוקולד אחרונה מהחפיסה שהביאה לי אז, כשנכלאתי אחרי שעיכבתי את ארוחת הערב.
"מה זה?" שאלתי, מופתע.
"הפתעה. משהו שיזכיר לך שתמיד יש לך לאן לחזור."