בני ברק.
מי היה מאמין שנגיע לפה שוב.
הריח המוכר נעם לאפי, הציפורים המעטות זימרו בהתרגשות, ולשנייה משאיות הזבל הצורמניות צפצפו בקצב של צלילי ההמנון ארגון החסד "קופת העיר", שמספרו המיתולוגי הוא "1800394747". לפחות על פי המחזן מהרמקול...
רק הייתה בעיה:
מסתבר שנתקענו מאחורי משאית זבל כזו, שנוסעת באיטיות של צב צולע.
כמה מרנין.
ולמרות שאני אדם מריר בדרך כלל ההתרגשות גאתה בי:
אני חוזר הביתה!
טוב, טכנית- לקופסת המלפפונים חמוצים שלנו, אבל הכל עדיף מבקתת הדגים המלוחים בסין...
כעבור כמה ימים טובים של נסיעה בלתי נגמרת- הגענו.
עלינו במדרגות, ושלט ענק של ברוכים הבאים, מלא בסימנים מוזרים של ידיים קטנות וצבעוניות, קידם את פנינו.
עוד לא הספקתי לדפוק דפיקה אחת וחבורה של שלושה ילדים קטנים ואחות אחת גדולה פתחו לי את הדלת.
ריקי, דבי, ליבי ודודי הקטן.
"יאיררר!!" זעקו הקטנים, לא עקבתי מי מהם, אני רק זוכר שדודי לא עזב את רגלי המסכנות והמותשות.
חייכתי. כל אחד בתורו התחיל לברבר על כמה הייתי חסר, ושהם התפללו עלי, ועוד כמה דברים.
תהיתי בתוכי עוד כמה זמן תשאר האווירה הרחמנית כלפיי ואיך להאריך את קיומה בצורה חכמה ומחושבת, אך צל של נערה בלתי נסבלת הרס לי את התוכניות.
"השמנת ילד, נראה לי גמרת להם את כל אספקת הארנבות לאלתר." היא גיחכה בצורה "ריקית" אופיינית, שעוררה גיחוך ציני שעבר בין עינינו, כיאה לתאומים.
את האמת? עבר לי בראש להגיד "גם את", אבל מכיוון שזה לא פוליטקלי קורקט זרקתי לעברה רק- "השקט ממך עשה לי טוב", מנסה לשמור על ארשת פנים קשוחה של חייל שחזר מהקרב. או לפחות של בחור ישיבה ששרד חודש מחוץ לבועה.
ריקי רק גלגלה עיניים, תנועה שהיא שכללה לרמת אמנות בשנים האחרונות, ופנתה לעבר המטבח תוך כדי שהיא ממלמלת משהו על זה ש- "מישהו פה שכח מי כיבס לו את הגרביים במשך שבע עשרה שנה."
בינתיים, המצור על הרגליים שלי נמשך. דודי הקטן, שעדיין נראה כמו ילד כיפות סטנדרטי, ניסה לטפס על המכנס שלי. ליבי ודבי החלו לנהל ביניהן ויכוח קולני בשאלה מי מהן גילתה אותי ראשונה בחלון, כשהטונים שלהן מאיימים להתחרות ברמקולים של "קופת העיר" שעדיין הדהדו מהרחוב.
"יאיר, לך לנוח." נשמע קולה הסמכותי של אמא ממעמקי הבית. הניחוח של מרק העוף כבר התערבב בריח האקונומיקה המוכר- הניחוח הרשמי של יום שישי בבני ברק, גם אם היום בכלל יום רביעי.
ואני רק שואל את עצמי איך תוך רבע שעה היא הספיקה להפוך את הבית מסדום ועמורה לממלכה נקיה ומצוחצחת. חד משמעית מדובר בכוחות על של "סופר מאמא".
התהלכתי בבית, גורר איתי את דודי כמו משקולת. אם כבר עלוקה לפחות הוא גורם לי לעשות ספורט. הסלון נראה בדיוק אותו דבר: ארון הספרים העמוס לעייפה בספרי קודש שחלקם נראו כאילו שרדו את גירוש ספרד, השטיח הבלוי שראה ימים יפים יותר, והתחושה הזו, הדחוסה והחמה, שגורמת לך לרצות לברוח ובאותה שנייה בדיוק - להישאר לנצח.
אמא אמרה שנשאיר את מה שהיה בשדה התעופה ביננו.
ת'אמת, זה נותן לי מרווח נשימה.
רק לחשוב על זה שריקי הייתה יודעת מה עוללתי, זה היה מטען לבדיחות על חשבוני לכל החיים...
התיישבתי על הספה, מרגיש איך כל העייפות של הנסיעה (וההמתנה מאחורי משאית הזבל) נוחתת עלי בבת אחת.
"אז מה, יאיר," ריקי חזרה מהמטבח, אוחזת בכוס מיץ פטל ומושיטה לי אותה בחסד מופגן, "ספר קצת. איך לברוח מהמשפחה לחודש? נהנית, אה?"
גיחכתי, אך בתוכי התנגדתי למשפט הזה. את האמת, זה היה החודש הנוראי בחיי. אבל כמובן שריקי לא צריכה לדעת על זה.
"אני חוזר לישיבה" זרקתי.
היא הסתכלה לי בעניים "יופי. זה יעשה לך טוב, השגרה." אמרה בטון של קשישה שעברה כבר הכל.
"כן" גיחכתי ,"אגב, קניתי לך קרם גזר או משהו כזה." הוצאתי אותו מהשקית, מובך עד כלות נפשי.
"וואו, הטעם שלך השתפר!" היא חייכה בהכרת תודה.
צחקתי צחוק קל, "אממ אמא בחרה, כמעט הבאתי לך קרם לקמטים".
"תיארתי לעצמי..."
היה רגע של שקט, מובך כזה, של תאומים שיודעים הכל אחד על השני אבל לא יודעים כלום, שהאינטואיציה בו חזקה מהידע.
"אתה נראה מעורער." היא אמרה לבסוף.
"מה, התחלת לימודי פסיכולוגיה בשקל? תחסכי ממני." עניתי תשובה לא ברורה וקמתי במהירות מהספה.
צעקתי את מילת הקסם "מתנות", וחבורת זאטוטים הגיעה מהמסדרון בהתרגשות מהולה בסקרנות.
כמו שאמרתי:
אני מקום ראשון בלברוח, מקום אחרון בלהתמודד.
***
סין, מיקום מדויק אינו ידוע.
משהו במראה של לוחמי הסהרים, כשהם כל כך קרובים למוצ'ין, היה לי מוזר.
אף אחד בכפר לא באמת ראה אותם.
תמיד רק סיפרו עליהם בהערצה עיוורת, אבל מעולם לא היה שום סימן מוכח לקיומם.
ועכשיו מתברר שהם קיימים, ואולי הם הצד הרע בסיפור הזה.
הצד האפל, המאיים.
או שהאיום האמיתי הוא בכלל האחות החדשה שלי - זו שחטפה אותי ועדיין אינני מבין את מטרותיה.
ישבתי על מיטת האבן האפורה, הכול התערפל לי בראש.
כאב לי.
כאב ברמה שקשה להכיל.
השקר הזה שבתוכו חיו בני הכפר שלי, השקר שהפך את הרע לטוב - שרף אותי מבפנים.
ככל שעבר הזמן, הרגשתי שאני נשאב למערבולת אינסופית של חזיונות.
החדר הנעול, הכאב הפיזי והערפול המנטלי גרמו לי לאבד אט-אט את השפיות, באיטיות סדיסטית, מרושעת.
לרגע אחד אני מוצף באושר עילאי, ושנייה לאחר מכן - בריק אינסופי.
ידעתי שהם מנסים על הגוף שלי חומרים משני תודעה.
אולי זו ההשפעה שלהם, ואולי זו פשוט ההשפעה של הכאב שלי.
ככה הימים עוברים.
אני פה ולא פה.
פתאום, צליל ה"קליק" המוכר בדלת חותך את החשיכה.
לא ראיתי אור, אבל שמעתי צעדים קטנים, קלים כמעט מרחפים.
"פאנג..."
הקול היה זעיר, ספוג בדמעות.
הקול של מיילין.
מילאתי את חזי באוויר, מתנשף בחרדה.
הלב שלי קפץ ממקומו.
הם רוצים להרוג אותה, צרח הקול הפנימי שלי.
רעדתי. אני לא אתן לזה לקרות.
הרמתי את ראשי מהברכיים בעוד עיניי מנסות לחדור מבעד לערפול.
היא עמדה שם, במרכז החדר, עטופה בכותונת הלבנה שלה מהכפר, שערה הכהה פרוע ועיניה פעורות בפחד.
"מיילין?" קולי נשבר.
פשטתי אליה יד רועדת, מנסה לקום ממיטת האבן.
"איך... איך הגעת לכאן?
"הם רוצים להרוג אותי, פאנג," היא לחשה, לקחה צעד קדימה.
"הם משקרים לך. הכול שקר. קום, פאנג, בבקשה קום! תציל אותי!"
רגליי הכושלות נשאו אותי קדימה אך משהו עצר בהם.
חוטים מוזרים שהיו מחוברים לגופי וידיי שהיו קשורות למיטה החורקת.
זה לא מה שיעצור אותי.
הדמעות שרפו לי בעיניים, מתערבבות בכאב הראש הבלתי נסבל.
רעל דבק באישוניי, אבל ידעתי דבר אחד: אני הולך להציל אותה, ויהיה מה.
הייתי כבול למיטה, אך לא נתתי לזה לעצור אותי.
התחלתי לנער את השלשלאות באמוק.
החוטים שהיו מחוברים לגופי לא עניינו אותי; עניין אותי דבר אחד בלבד - חוד דק שהיה מחובר לשקית נוזלים מוזרה שהטיפה רעל לתוך עורקיי.
בתנועה חדה ונואשת, תלשתי אותו החוצה.
דם חם החל מטפטף מפרק כף היד שלי, אבל לא הרגשתי דבר.
החוד המתכתי נשר על הרצפה בצליל קל.
העירוי נפסק.
נשמתי עמוק, מתנשף בכבדות, והרמתי את עיניי חזרה אל מיילין.
"אני בא," לחשתי, והקול שלי נשמע נחוש יותר ממה שהרגשתי.
"אני מוציא אותך מפה."
הושטתי את ידיי הקשורות קדימה כדי לגעת בה, לעבור דרך החשיכה ולמשוך אותה אליי.
אבל האצבעות שלי פגשו רק אוויר קפוא.
קפאתי.
הלב שלי החסיר פעימה.
במקום שבו עמדה מיילין, הצללית הלבנה שלה החלה לרצד.
הדמות שלה היטשטשה, התעוותה לעשן סמיך, והפכה לנקודות של אור אפור.
תוך שניות ספורות, היא נמוגה לחלוטין לתוך חשיכת הבטון של החדר.
הידיים שלי נותרו פשוטות לפנים, רועדות, אוחזות בריק.
נפלתי חזרה על המיטה, הברכיים שלי כושלות.
הערפול מהחומרים לא נעלם - הוא רק הפך לאכזרי יותר.
זה לא היה אמיתי.
מיילין לא הייתה שם.
היא הייתה רחוקה בכפר, ואני הייתי כלוא בתוך קופסת בטון, מורעל ומסומם עד שהמוח שלי התחיל לבגוד בי וליצור צללים של הדבר היחיד שחשוב לי בעולם.
אבל אז הבטתי למטה.
על הרצפה הקרה, ליד המיטה, עדיין טפטפו טיפות קטנות של נוזל שקוף מתוך החוד שהוצאתי מגופי.
צחוק צרוד נפלט ממני.
הם חשבו שהחומרים שלהם יסגרו אותי בתוך הטירוף.
כנראה הם לא מכירים אותי.
המחשבה שלי החלה להתבהר לאט לאט, הדמיונות נעלמו, השאירו רק דבר אחד בחלל החדר: כעס טהור וחד.
אם האחות שלי או לוחמי הסהרים חשבו שהם יכולים להשתמש במוח שלי כנגדי הם עשו את טעות חייהם.