שדה התעופה- ישראל.
בום-
התעוררתי, ולמרבה האירוניה לא הרחתי את ריח הלבנדר אלא ריח חזק של אקונומיקה מעורב בריח של קפה נמס זול.
כצפוי לא הייתי במטוס. כמה עצוב, החמצתי את מחיאות הכפיים ואת קריאות ההללויה של התיירים הלהבים שבטוחים שהקריאות האלו משקפים את הישראליות במיטבה.
ספוילר - כשהם ירדו מהמטוס הם יבינו שלצעוק "הללויה" לא עושה אותם ישראלים יותר. עדיף להם ללמוד מילים שימושיות יותר כמו "אחי", "כפרה , "וסחבק" - הן ישמש אותן יותר כשהם ירצו להבין למה נסיעה במונית עולה להם כמו משכנתה לשנה.
בגדול מצאתי את הגוף שלי כבול לאלונקה, בחדר צדדי בנתב"ג. על זה נאמר - הללויה.
כל מאורעות היום עברו בראש שלי במהירות מסחררת, טיסה, אבא, אימא, סכין, מפלצת סגולה, וסיני עם גוגלטרנסלייט.
החיים שלי מרתקים. אין ספק.
סובבתי את ראשי לאט. אימא ישבה לידי על כיסא פלסטיק מתקפל, מחתה את דמעותיה. עיניה אדומות, מלאות בקמטי דאגה. אבא עמד ליד החלון ודיבר בטלפון בקול נמוך מדי.
אם היה לי לב הוא היה נצבט, אבל אין לי את המצרך הזה - אולי למזלי.
"הוא התעורר," לחשה אמא.
אבא סגר את הטלפון מייד. "יאיר? אתה איתנו?"
"לא, אני בעולם אחר" עניתי ביובש.
אבא רק התבונן לי בעיניים, הרגשתי שהוא רואה הכול דרכם. בררר זה עשה לי צמרמורת.
לטשתי את עיניי לכיוון המרצפות, ברחתי מהמבט הבוחן שקרא אותך מדויק מדי.
אימא רק ליטפה אותי כאילו אני איזה חתול, ולא דיברה.
"רוצה לספר לנו מה הרגשת?" היא שאלה לבסוף. רציתי להיקבר באדמה.
כעבור זמן מה עניתי ברוגז קל עד קשה - "כן ברור, רק חזיתי ביצורים סגולים רצחניים שרצו להרוג את כל הסביבה שלי. זו הייתה הרגשה מדהימה ומספקת" חיוך מוזר עלה על דל שפתיי.
אימא החליפה מבט עם אבא. המבט הזה - שבו הורים חושבים שהילד שלהם איבד את זה סופית.
"הוא לא פה, יאיר," אמר אבא בטון רך מדי, כזה ששומרים לאנשים שעלולים להתחרפן בכל רגע. "הפרמדיקים בדקו אותך. הם אמרו שזו תגובה פוסט-טראומטית לניתוח. המוח פשוט..."
"התחרפן. אתה יכול להגיד את זה, זה לא פוגע בי"
קמתי לאט. הגוף שלי הרגיש כבד, כאילו מסע של טונה על גבי. "אפשר ללכת? או שמחכה לי כאן ניידת של שירותי בריאות הנפש שרוצים לאשפז אותי בכפייה?"
"תשב" פקד עליי אבא במבט מצמית.
"אני לא מסוגל. ישבתי מספיק, ההיפראקטיביות שלי אינה יכולה להכיל את זה" הסברתי במבט חסר הבעה.
"אני מבקש רצינות, הבדיחות שלך אינן מרשימות אותי" נזף בי אבא.
השפלתי את עיניי שוב. "אתה מדאיג אותנו מאד יאיר, לדבר על רגשות זו לא חולשה, זה אנושי. עברת הרבה בתקופה האחרונה ואנחנו חושבים שאתה צריך עזרה, תחשוב על זה". זו הייתה אימא, המבט שלי השתנה לקפוא כקרח, שום סיכוי.
אבא המשיך "לגבי מה שהיה בטיסה, כרגע נקווה שזה לא יקרה שוב, אך אם זה יקרה שוב אתה מחויב להודיע לנו על זה" הוא פסק בקול רציני.
הנהנתי. "לא מצאתם מקום טוב יותר לעשות את השיחה הזאת?" שאלתי בחוצפה, השדון שבתוכי גרם לי לטעות בלשוני.
אבא לא ענה, הוא כעס ופחד יחד- הגיוני בסך הכול, במיוחד עקב העובדה שהבן המתבגר שלך רואה מפלצות ואינו מוכן לדבר על רגשות, ובנוסף מתנהג בצורה קרה ואטומה לחלוטין.
"בוא, יוצאים" פקדה עליי אימא. יצאנו משדה התעופה, גשם החל לטפטף, ידיי הכחילו במעט. הקור חדר לי בעצמות. הייתי עייף ומותש. אימא תמכה בי, לא היה לי כוח להדוף אותה.
הסתכלתי על המכוניות שעברו. הכול נראה רגיל מדי. השלטים בעברית, הנהגים שצועקים אחד על השני, הריח של האספלט הרטוב. שום דבר לא רמז על מה שעברתי שם, בסין.
נכנסנו למונית. עצמתי עיניים, מנסה להיזכר בחדר שלי, במיטה שלי, בספרים. רציתי שהכול יחזור להיות כמו פעם, לפני הניתוח, לפני שהתחלתי להרגיש כל כך... ריק.
"סע לבני ברק", אמר אבא לנהג.
המונית התחילה לזוז. הראש שלי נשען על החלון הקר. הסתכלתי על האורות הנמרחים בחוץ. חשבתי רק על זה שאני רוצה להגיע הביתה, לנעול את הדלת, ולקוות שהשקט יחזור.
"אתה רעב, יאיר?" שאלה אימא בשקט.
"לא", עניתי. "אני רק רוצה לישון".
***
סין, מיקום מדויק אינו ידוע.
החדר מסביבי נראה כמו שדה קרב. הרגשתי כמו דרקון כלוא בסורג.
רציתי לצרוח, לגרום לברק השמיים להציל אותי, אבל זהו - לא נותרו בי כוחות. ישבתי אפאטי על המיטה, מתנשף מכעס ומפעילות יתר.
"נרגעת?" - קולה של האחות החדשה שלי הפציע מריבוע קטן התקוע על התקרה. לא עניתי. הכעס לא שכך לרגע. ההיגיון אמר לי: תשחק במשחק שלהם ואז תתנקם בהם, אבל הלב גבר על השכל הישר, רק הרצון לברוח בער בעורקיי.
לבסוף הנהנתי בראשי, לפחות שמישהו ידבר איתי, אני מתחרפן בשיממון.
לא היו לי כוחות לדבר. חוץ מזה, ידעתי שהיא מחזיקה מכשיר מוזר שרואה אותי - אולי יש לה את "העין השלישית", ככה קראו לזה בכפר, ומסתבר שהיא מחוברת למסך המרצד שנותן לה נתונים עליי בכל רגע.
כעבור דקות מרוטות עצבים, בזמן שאני רוקע ברגלי בחוסר סבלנות, היא נכנסה. הפעם היא החזיקה בידה כמין חוברת מוזרה ומחשידה.
בשנייה הראשונה שהיא נכנסה רציתי להכות בה, להתעמת איתה ולברוח, אבל רגליי לא הקשיבו לי, הן מרדו בי בשדה הקרב.
מתברר שהקרב הזה הוכרע מראש - ואני המפסיד בו.
היא עמדה מולי, מביטה בעיניים שלי, ואז נפל לי האסימון: העיניים שלי ושלה כמעט זהות. תכולות בגוון עמוק ואפרפר. נצר למשפחת המלוכה.
היא אחותי - זה סופי.
הלב שלי התכדרר. למה היא הוציאה אותי משם? איך ידעה שאני לא חפץ להיות ממשיכו של סבי? האם באמת יש לי את היכולת לראות מעבר לכדור הבדולח? ומה סוד השיער שלי? כל התשובות לשאלות חיי נמצאות אצלה, אצל האישה האפורה שלמולי. ואני צריך לדעת את התשובות, בכל מחיר.
היא התקרבה אליי. הבטתי בה במבט מיוסר. "תוכיחי שאת אחותי", ביקשתי במבט מפציר.
היא חייכה במבט של - ידעתי שתבקש, ילד. היא התיישבה לידי ופתחה את החוברת החשודה.
מולי הייתה תמונה של ילדה קטנה, לבנת שיער, בעלת עיניים כחולות בגוון סגלגל-אפרפר.
"מי זאת?" שאלתי במבט חושד. היא רק חייכה ואמרה: "זאת אני, בערך בגיל של מיילין." הבטתי בתמיהה.
משהו לא הסתדר לי - הרי חל איסור מוחלט להכניס אמצעים דיגיטליים לכפר. מאז שאני זוכר את עצמי, זה דבר בל יעבור.
"פעם, לפני העידן שלי, היה מותר". קראה את מחשבותיי. פתחתי אליה עיניים סקרניות.
היא המשיכה לדפדף. ריח של טחב עמד בן הדפים, מעיד על יושנם.
הפעם זו הייתה מוצין. היא חייכה מהתמונה, חיוך שלא הכרתי - רך, כמעט אנושי. היא החזיקה תינוק קטן, ולידה עמדה ילדה בעלת שיער ארוך ומבט חכם. מבט של מישהי שכבר אז הבינה יותר ממה שמותר לילדים להבין.
"זה אני?" שאלתי בלחש. היא הנהנה בראשה, לא מורידה ממני את העיניים.
הסתכלתי שוב בתמונה, התמקדתי בעיניים של אימא. המבט המטורף והמוכר שלה היה שונה שם. הוא היה נקי. היה בו משהו שאולי, אם הייתי מתאמץ, הייתי יכול לקרוא לו מאושר. זה היה מוזר לראות אותה ככה, בלי הטירוף ששורף לה את האישונים, בלי הצורך לשלוט בכל נשימה שלי.
"למה?" שאלתי פתאום, והקול שלי נשבר. "למה היא השתנתה? ולמה את לא היית שם כשהכול הפך לרע?"
היא סגרה את החוברת באיטיות, הידיים שלה רעדו מעט. "זה לא היה אושר, פאנג, זו הייתה אופוריה".
"מה זה אומר אופוריה?"
"זה כמו ענן מתוק שמשתלט על התודעה שלך, מכשף אותך , וגורם לך לשמוח גם כשעצוב".
"ולמה הענן הזה השתלט על אימא? למה הוא לא נמשך לעד?" שאלתי בלי נשימה. "הענן הזה הוא ענן שקרי", היא ענתה, וקולה נשמע פתאום זקן בהרבה משנראתה. "סבא סיפר לה שהיא נבחרה. הוא בנה סביבה חומות של כבוד מדומה, הבטיח לה שהיא המפתח להצלת הכפר, שהרוח מדברת מגרונה. הוא נתן לה להרגיש שהיא נעלה על כולם, שכל צעד שלה הוא קדוש. זו הייתה האופוריה שלה - התחושה שהיא חסינה, שהיא מעל לכאב של העולם הזה".
הסתכלתי על התמונה שוב. התינוק בזרועותיה נראה כמעט כמו חפץ יקר, חלק מהתפאורה המלכותית שלה.
"ולמה הוא לא נמשך לעד?" שאלתי, והרגשתי איך הגרון שלי מתכווץ.
"כי שקרים תמיד נסדקים בסוף", היא נאנחה והסיטה מבט. "ביום שבו היא התחילה להבין שהיא לא מצילה אף אחד, אלא רק משמשת ככלי משחק בידיים של סבא - הענן התפזר. היא גילתה שהיא לא מלאך, אלא סתם אישה בודדה בתוך כפר סגור. הנפילה הייתה חזקה מדי, פאנג. המוח שלה לא עמד בניגוד שבין ה'הילה' שסבא בנה לה לבין המציאות האפורה. הטירוף שאתה מכיר? אלו היו השאריות של הענן הזה, שניסה להיאחז בה בכל מחיר".
שתקתי. המחשבה שמוצין, האישה החזקה והמפחידה הזאת, הייתה פעם רק בובה בתוך חלום של מישהו אחר, הייתה קשה לעיכול.
"ואת?" שאלתי בלחש. "גם את היית בתוך הענן הזה?"
היא הרימה אליי את עיניה התכולות אפרפרות, והפעם ראיתי בהן רק צללית מכאיבה. "אני הייתי הראשונה שראתה את הענן מתחיל להתאדות. בגלל זה ברחתי. ידעתי שהסופה מתקרבת, וידעתי שאם אני אשאר בתוך האופוריה הזאת יחד איתה, אני אטבע בים השחור שהיא תשאיר אחריה".
היא קמה וסגרה את החוברת, השאירה אותה על השולחן שליד המיטה. "אל תחפש עננים, פאנג. הם אולי בהתחלה מתוקים, אבל תמיד נגמרים בגשם של שיגעון וכאב".
"ומה שסיפרו לי..." הקול שלי רעד, הרגשתי איך העולם שלי מתנפץ לאלפי רסיסים שדוקרים אותי מבפנים. השקר חרך לי את הנשמה. "הכול היה שקר? הכול היה חלק מענן האופוריה של אימא?"
היא עצרה ליד הדלת, חושך דק מילא את עיניה. "זה לא מדויק, פאנג. העולם הרבה יותר מסובך מזה", היא פלטה תשובה עמומה, כזו שלא נותנת מנוח.
פקחתי אליה עיניים תועות, מחפש עוגן בתוך המערבולת. "מה זה אומר? אם זה לא שקר, אז מה זו האמת? מי אני בכלל בתוך הסיפור הזה?"
היא לא ענתה מייד. רק הביטה בי במבט הזה - התכול אפרפר שגרם לי להרגיש קטן מדי בשביל להבין הכול. "האמת היא כמו שמש, פאנג. אם תסתכל עליה בבת אחת, אתה תתעוור. אני אתן לך לראות אותה לאט, קרן אחרי קרן".
היא יצאה, והקליק של המנעול נשמע הפעם כמו פטיש שמורה על גזר הדין. נשארתי לבד עם החוברת הישנה ועם התינוק שבתמונה.
פתאום, שמתי לב למשהו שלא ראיתי קודם. בקצה התמונה, בפינה החשוכה מאחורי הכתף של מוצין, נראתה יד נוספת. יד גדולה, גברית, שאחזה בכתפה בבעלות. היד לא הייתה של סבא. הציפורניים היו גזוזות היטב, ועל פרק היד נראתה צלקת דקה בצורת חצי סהר.
הדם קפא לי בעורקים. ברגע אחד הכול התחיל להסתדר לי. לוחמי הסהרים. השליטים האמיתיים של הכפר. אלו שתמיד אמרו עליהם שהם שומרים עלינו מהרע שבחוץ, אבל בעצם הם אלו שסגרו עלינו את הסוגר.
אם לוחם סהרים עמד שם, כל כך קרוב למוצין, זה אומר שהאופוריה שלה לא הייתה רק ענן של כבוד - היא הייתה הסכם. הסכם דמים.