שדה התעופה – 8:00
עמדנו שם.
אבא, אמא, ואני.
ושותפתנו הנאמנה למסע –
היסטריה.
הסיבה שהיא נדחפה לנו לטיסה הייתה פשוטה:
ההורים שכחו לעשות צ'ק אין, מה שאומר שהמקומות הם על בסיס פנוי, או במילים אחרות– סיכוי סביר שאשב לבד ליד תייר סיני נלהב שירצה להראות לי את כישורי האנגלית הגרועים שלו.
"זה בסדר מבחינתך יאיר?," העיניים של אימא חיפשו אישור שאני לא עמוד לקרוס, כנראה היא לא הבינה – רק בניינים קורסים. היא המשיכה "כי אם לא נדחה את הטיסה..." עצרתי אותה. "אל תבטלו, זה בסדר, שרדתי ניתוח מוח, לשבת לבד במטוס זה כנראה הדבר הכי פחות פולשני שעברתי בשנה הקרובה".
בליבי חשבתי, 'בנוסף לפרוטוקול גם עברתי מתקפת חייזרים' ושתקתי בשביל שלא יאשפזו אותי.
משום מה היצורים הסגולים האלו הזכירו לי את אחיי הקטנים במצבי קיצון. 
אחד מהמצבים המסוכנים האלו עלול להתרחש במידה רבה אם אחזור בידיים ריקות הביתה ואז לדאבוני הם לא יהיו יותר נחמדים מהמפלצות הסגולות, ואת מתקפת הזעם שתלך אני אחווה על בשרי.
אז מסתבר שבלית ברירה הגיע זמן-
שופינגגג!!!
דינג דינג דינג.
כן, למדתי משהו מריקי.
נכנסנו למתחם הקניות.
"אולי תקנה משהו לאחותך?" שאלה אימא, מחזיקה בידיה לפחות תריסר שקיות מלאות במתנות לתאומה חסרת התקנה שלי.
"כן... לא שיש לי זכות בחירה חופשית בעניין" אמרתי, נגרר אחריה לחנות בעלת ריח של נשק כימי שיכול לעזור בפיזור ההפגנות של "העצניקים".
אבא גיחך מהצד. אימא תקעה בו מבט נוזף ופנתה למדפים. 
מסתבר שחנות הנשק הכימי לפיזור הפגנות התגלתה כחנות למוצרי טיפוח. נכנסנו לחנות הזו שבנוסף למעלותיה התגלתה כבעלת ריח לבנדר מהגיהינום.
הסתחררתי.
אלפי מוצרים שמריחים ונראים בדיוק אותו דבר.
מחט בערימת שחת.
ובשביל צרות כאלה יש את אימא.
"מה עושים?" שאלתי, משתדל לא לנשום יותר מדי עמוק כדי לא לקבל הרעלת בשמים.
"היא אוהבת ריח לימון מהסדרה האפורה" אימא שלפה בקבוקון שאישש את המסקנה שלי – מי שהמציא את החנות הזו שם לו למטרה לגרום לי להרעלת לבנדר מדרגה 2. "אולי בשביל הגיוון נקנה לה קרם ידיים בריח אפרסק שוודי."
באותו רגע נפל לי האסימון: יש בעולם הזה דברים שאני לעולם לא אבין, וזה בסדר גמור מבחינתי. 
"אני חושב שהיא תעדיף ריח תות בשמנת", פסקתי בטון הכי רציני שלי וניגשתי למדף ורוד מזעזע. 
אימא גלגלה עיניים. "זה סדרה לגילאי שבעים פלוס, יאיר. לשיקום עור עייף במיוחד... חוץ מזה, בתור אחיה התאום אתה אמור לדעת שהיא מתעבת ורוד".
"בזמני הפנוי אני מעדיף להבין סוגיות ברש"י מאשר להבדיל בין קרם טיפוח בטעם תות לטעם שוקולד פצפוצים", עניתי ביובש. אימא רק חייכה בגאווה מוזרה, כאילו העובדה שאני מעדיף רש"י על פני קרם פנים היא הוכחה לכך שהחינוך שלה הצליח, למרות הכל.
"אז ניקח לימון אפרפר?" זו הייתה שאלה רטורית. "אולי תקני לה פשוט חבילת וופלים בטעם לימון? זה גם צהוב וגם הרבה יותר שימושי וזול."
"יאיר" 
זה הקול הנוזף של אמא, המוח שלי במצב אוטומטי הפנים, קול נוזף הופעל – הפסקת מצב בדיחות לא מצחיקות – קבל.
"שיהיה לימון", סיכמתי, "רק שלא תגיד שעד שאני כבר קונה לה משהו, הוא משאיר לה טעם חמוץ בפה". אופס. לא הצלחתי לשלוט בעצמי למרות הקול הנוזף.
היא לא הגיבה. ההומור שלי הופך להיות יבש מדי אפילו בשבילה.
לבסוף יצאנו ממלתעות השטן – כלומר, מחנות הלבנדר מה שמה, ולצערי הריח שלה הבטיח לרדוף אותי לפחות עד הטיסה הבאה.
"אז נותרו ליבי, דבי ודודי..." אימא התחילה להקריא את רשימת המתנות. 
אני חושב שזה הזמן להתנצל בפני כל הסינים הקטנים על מחסור הצעצועים חסרי הפשר שלהם שנעשה על ידי משפחתי. מצטער.
נב: לפרוטוקול – לא הייתי חלק מזה.
תקעתי באבא מבט של "מה עושים"? הוא לחש לי באוזן: "עכשיו אתה מבין מה אני עובר לפני כל חג...", הנהנתי באמפתיה.
כעבור עשר שעות, או לפחות ככה זה הרגיש במדד הסבל שלי, גמרנו עם הקניות. 
"בקצב הזה נפסיד את הטיסה", מיררתי ביגון אדיש. 
"לא נפסיד כלום", פסקה אמא בניצחון, "יש לנו עוד שלוש שעות לחכות" היא הטילה את הפצצה.
"אז למה הגענו עשר שעות לפני הזמן?" שאלתי, בוהה בלוח הטיסות הריק למחצה. 
"הגענו להחלטה שעדיף לישון על כיסאות מפלסטיק בשדה התעופה מאשר לחיות עוד לילה אחד בבקתת הגרוטאות שהיינו בה בסין".
הנהנתי. היא צדקה. בבקתה ההיא היו דברים וריחות שלא אצליח למחוק מהזיכרון לעולם.
כעבור שעות מרוטות עצבים עלינו סוף סוף לטיסה. כמובן שהתחזית שלי התממשה במדויק: סיני בעל חיוך של "מצאתי קורבן לחפירות למשך עשר השעות הקרובות" התיישב בדיוק לידי.
אני מראש החלטתי להקדים תרופה למכה.
"איי דונט נו אינגליש" הבהרתי בטון הכי אטום שיכולתי להפיק.
הוא הסתכל עלי במבט זומם, הבנתי מייד מה הוא מתכנן.
"גוגל טרנסלייט"– השם הרשמי לאנשים משועממים שהמציאו אפליקציה כדי להבין אנשים משועממים אחרים בשפה שהם לא מבינים.
לשמחתי, יש בעולם אנשים חכמים עוד יותר. אנשים שהמציאו המצאה עבור אלו מאיתנו שפשוט לא רוצים לשמוע אנשים אחרים, שמשתמשים בהמצאות של אנשים משועממים. קוראים לזה "אטמי אוזניים".
תחבתי אותם פנימה. ניתוק קשר עם האנושות. 
כעבור שינת מסע חפוזה והתעוררות עקב נחירותיו של הסיני שחדרו מבעד לאטמי האוזניים, התעוררתי. בהתחלה ניסיתי לשוב לישון, אבל אז התחיל הזמזום המוכר, ניסיתי לזמזם לעצמי סוגיה כדי להחזיר את המוח למסלול המוכר של 'אביי ורבא', אבל המוח שלי החליט להפוך לאתר חפירות ארכיאולוגי והתחיל לקדוח.
"אל תיתן לזה להשפיע עליך", צעק לי ההיגיון. אני תמיד נוטה להסכים איתו, הוא הרי היחיד בסיפור הזה שלא מנסה למכור לי קרם ידיים או לחפור לי בסינית, אבל למרות חיבתי העזה אליו הוא לא ממש עזר. הכל מסביבי התחיל להתערפל.
תנשום. 
תנשום. 
תנשום.
"אלו בסך הכל השפעות לוואי של הניתוח," לחש ההיגיון, הפעם בקול חלש, נאבק על קיומו מול גל סגול שהתחיל לשטוף לי את שדה הראייה.
עצמתי עיניים חזק. בתוך החושך, הערפל לא נעלם. הוא רק הפך ליותר סמיך. 
ואז הערפל יצר את היצורים הסגולים –
הם חזרו,
שוב פעם.
וכמו תמיד בסיטואציות הכי הזויות –
נראה כאילו הם כמהים לנקמה.
הם נעלמו, מותירים אותי לבד עם המנהיג שלהם.
הפעם הוא מחזיק סכין חד שנצנץ באור הניאון של המטוס.
'זה בדמיון שלך, יצורים כאלו לא קיימים'.
שוב לחש המוח,
אבל היצור החזיק את הסכין במבט שטני,
כל כך אמיתי.
כל כך מוזר.
הרגשתי שההיגיון שלי התחיל להטשטש,
הגוף נכנס למגננה –
שדה קרב.
הוא הביט עלי בלגלוג, הפעם נצמד עם הסכין לסיני שלצידי.
"אתה לא אמור להיות פה," אמרתי בקול יבש, כמעט אדיש.
הסיני שלידי קפץ מהכיסא. הוא זרק את האייפון שלו לכל הרוחות והתחיל לצרוח בסינית משהו שנשמע כמו אזעקת צבע אדום. לא עניין אותי. הייתי מרוכז בדבר הסגול שמול העיניים שלי. המחשבה היחידה שרצה לי בראש הייתה: זה לא הגיוני. זה נוגד את כל הפיזיקה.
"אמרתי לך – תתרחק!"
הקול שלי נשמע קר, חלול, כמעט רובוטי.
לא שלטתי בידיים שלי. הן תפסו את המגש המתקפל של המושב שלפניי בחוזקה, גורמות לכל שורת המושבים לרעוד. הנוסעים מסביב קמו, צרחות התחילו להתערבב בזמזום של הראש שלי.
כלום לא עניין אותי,
רק הפחד מהאיש הסגול, פחד שלא אופייני לי בעליל.
ואז זעקה –
"יאיר! יאיר, תסתכל עליי!!"
אימא.
הסתכלתי, אבל לא ראיתי אותה. 
ראיתי את היצור הסגול עומד ממש מאחוריה, 
עם סכין חד, מאיים, מחייך את אותו חיוך קפוא.
"אמא" אמרתי בקול שקט, מנסה לשמור על הטון הכי רגיל שאני יכול, "את צריכה לזוז, יש לו סכין, ולא כי הוא רוצה לקלף תפוז".
ראיתי את הפנים של אימא מתאבנות. היא לא הסתכלה על היצור, היא הסתכלה עליי. ובמבט שלה היה פחד שלא ראיתי מעולם.
פחד מהבן שלה.
הדיילות רצו לכיווננו. השקט המדומה שלי היה הדבר הכי מפחיד בחדר. הרגשתי את המוח שלי ננעל, זה כבר לא היה רק "השפעות לוואי של ניתוח", זה היה קרב. ובקרב הזה, אני הייתי היחיד שרואה את האויב. 
'אתה צריך להירגע, אין יצור, הכל בראש שלך'
שוב חזרתי על השורות האלו במנטרה אבודה.
היצור הסגול הטה את הראש הצידה, חיוכו השטני התרחב, והסכין שלו נצץ באור הפלורסנט הלבן של המטוס. הוא חיכה שאעשה טעות.
ופתאום – 
חיבוק. 
ידיים חזקות מדי נכרכו סביבי, מלאות בזיעה קרה של פחד, הרעידו לי את כל הגוף. 
זה היה אבא, אני חושב.
 הוא תפס לי את הידיים בחוזקה, כאילו אני זה שעומד לדקור מישהו.
"יאיר, תנשום", הקול שלו רעד,"אין שם כלום, יאיר. זה רק המוח שלך מתאושש. תסתכל עליי, אין שם כלום".
רציתי להגיד לו שהעיניים שלו משקרות לו, אבל אז הרגשתי את הערפול המוכר. נו, באמת. להרדים אותי? זה הפתרון היצירתי ביותר שלהם?
"לילה טוב" לחשתי בחיוך מוזר.
זהו. שודרגתי רשמית למעמד של "מסוכן לציבור". 
לפחות אצליח לחטוף איזה שנ"צ הגון לפני הפגישה הבאה שלי עם מלאך המוות הסגול.
אה, ואם חשבתם שהוא נעלם, אז לא.
הדבר האחרון שראיתי לפני שהחושך בלע הכל, היה החיוך המרושע של היצור. הוא לא נעלם. הוא פשוט חיכה שאני אתעורר.
***
סין, מיקום מדויק אינו ידוע.
ככל שעובר הזמן אני מבין, משהו פה מוזר, וממש. 
החוטפים שלי, כלומר – "המצילים שלי" לדבריהם, מתנהגים בצורה אפלה לחלוטין. ואני לא חושב שאני מדמיין. בכל מקרה אין לי זמן לדמיין פה, שהרי הם מרדימים אותי בעזרת סם מוזר ומפוקפק בערך חצי מהיום, ובשאר היום בודקים אותי במפלצות ענק כסופות.
סבא היה קורא לאנשים כאלה "בני אנוש אפורים" – כאלה שלא ניתן לדעת מה הם זוממים, ולכן תמיד יש לנהוג לידם בחשדנות מסוימת אך בכבוד. 
אני שם לב לעוד תופעה מעניינת: ככל שעובר הזמן הם נותנים לי יותר זמן לחיות ללא הסם. ואת האמת? במקום שאשמח מהעניין, אני מתחיל לחשוב שאולי עדיפה השינה. שהרי משעמם לי עד כדי איבוד שפיות.
בנוסף, אני מתגעגע לכל כך הרבה דברים. במיוחד לחירות שלי. לשדות הירוקים שיכולתי לברוח אליהם, אל המרחבים האינסופיים, וההרים עם הנוף המשכר.
אבל יותר מהכל – למיילין. 
אולי מהסיבה שהתמימות שלי הולכת לה אל התהום, ואני צריך אותה, שתיתן לי כוחות להאמין בטוב שביקום.
 אני זוכר איך פעם חלמתי להגיע מעבר לשמש. עכשיו כשהגעתי, אני לא כל כך בטוח שהיא כזאת זורחת כמו שחשבתי. 
פה, בעולם החדש מעבר לשמש, אני מרגיש שאין לי מקום מפלט. הכול סוגר עלי בין ארבעת הקירות המרושעים האלה.
ואני גם כועס, ממש כועס. כועס על האנשים שלקחו אותי מהבית, וגם על משפחתי. על אמא, וסבא, וכולם. במחשבה שנייה, אולי באמת עדיף כל הזמן לישון. לפחות לא להרגיש את הזמן המפחיד שגורם למחשבות מפחידות עוד יותר.
צעדים. 
שוב.
מישהו נכנס לחדר, יותר נכון מישהי.
את האמת, אין לי כוח להראות לה שאני ער. אני רק רוצה לישון, לברוח, להיעלם. אבל קול הפסיעות נדם. כנראה היא התיישבה לידי, והפעם היא גם ליטפה את הפנים שלי. 
זיהיתי אותה, היא הגיעה שוב, במטרה להראות שהכל בסדר, אבל אני כבר לא קונה את המניפולציות האלה. למדתי עם מי יש לי עסק.
"אל תגעי בי!" צעקתי לעברה. היא נרתעה. 
"מה יש, פנג?" שאלה, משחקת בקלסתרונים עבים, כנראה דוחות רפואיים או משהו כזה.
שתקתי, מתעלם ממנה. 
"היי ילד, זה לטובתך. הכל כאן למענך", היא אמרה. 
דמעות זלגו על לחיי. האגרופים שלי נקמצו מתחת לסדין. היא שוב משקרת. 
הלב שלי החל לפעום בחוזקה, פניי האדימו בכעס עצום.
לבסוף הידיים שלי איבדו שליטה, פועלות על אינסטינקט. 
שלחתי לעבר גופה את ידיי, חובט בפניה. 
"את משקרת לי!" זעקתי. 
הגוף שלי התכדרר. טמנתי את פניי בין ברכיי, מנסה לשלוט בכעס העצום ששורה בתוכי. לא הצטערתי לרגע על ההתפרצות שלי. הגיע לה.
שפתיה נקמצו למבט מאוכזב. "חשבתי שאתה מוכן", היא פלטה בעצב מעושה. 
אני רק פלטתי ברוגז: "עדיף את מוצין ממך. היא לא כלאה אותי בלי להסביר לי למה". 
באופן מוזר, ראיתי שמשהו נסדק בעיניים שלה.
נקודת חולשה - מעניין.
היא התיישבה לידי, מסדרת בשקט את הניירת שהתפזרה על הרצפה בגלל ההתפרצות שלי. 
שקט דק ומאיים חדר לחדר.
היא תעניש אותי, גופי החל לרעוד.
היא תפסה את גופי, "אני רוצה שתנשום עמוק," פקדה עליי, החזיקה בידי בחוזקה. 
הבטתי בה במבט לא מבין, ובלית ברירה לקחתי נשימה עמוקה אחת.
"אני עושה הכל לטובתך," היא פסקה במבט כן. עדיין, זה לא קנה אותי. הנשימות שלי היו מהירות, פחדתי שסופי לגרדום.
"ויש לי עוד משהו להגיד לך", המשיכה בקול מהיר, כמעט לוחש.
"אני אחותך".
היא הטילה את הפצצה. הלב שלי האיץ בבת אחת. זה לא אפשרי. לא, לא! זעקתי לכל עבר. היא משקרת. מיילין יש רק אחת.
אבל נותרתי לבד עם העצבים שחלחלו בגופי. 
היא יצאה מהחדר, מותירה אותי לבד עם המפלצת שבתוכי.
התחלתי לזרוק את כל מה שסביבי אל הרצפה, מנפץ את השקט שנשאר מאחוריה ומותיר אותי להבין שהעולם שלי חסר יציבות בעליל.
***