1
סין , בית החולים נְיַאו שאן יִּיּואן - [鳥山醫院]
רוח שחריס קלילה הזיזה את מגבעת הבורסלינו שלי.
המגבעת שרכשתי ביזע רב בעבודה קטנה ודורשת שפרידמן סידר לי בבין הזמנים.
אבא ואמא צעדו לפניי ברחוב ההמוני ורב הצבעים, ואני אחריהם – מסתחרר מכל הצבעוניות.
אם לומר את האמת, גם בערבי חג ברחובותיה הצרים של בני ברק, עיר התורה (והעכברים), אפשר למצוא המון אנשים. אבל הצבעים? זה כבר סיפור אחר.
בעיר התורה והעכברים, השחור-לבן שולט ומנצח – בפער, מה שבהחלט שונה בסביבה הזו.
כשאני חושב על זה, אני עדיין לא מבין מה אני עושה פה – ולמה דווקא השנה לא הצלחתי לתפוס עוד עבודה מזדמנת, כזו שפרידמן, הידוע בכינויו "מכר בריבוע", תמיד היה מצליח לארגן לי.
טוב, לענייננו – הכול התחיל ביום מעונן וכהה.
השמיים הקודרים היו רק הפתיח ליום הקשה בחיי { טוב אני מגזימן כרוני}.
הגורם ליום הזה החל כמה שבועות קודם לכן, כשכאבי ראש תקפו אותי ללא הפוגה. מסרבים להיעלם, בעקשנות בלתי נסבלת.
אליהם הצטרפו גם הקאות בלתי פוסקות ועייפות כבדה, כזאת שלא הייתה מנת חלקי מעולם.
אבל באותו יום – המצב החמיר עד כדי כך שהתקשיתי להתמקד בראיה של העצמים והגופים שמסביבי.
כלו כוחותיי להתמודד עם הכאב לבד, וכיאה לבחור סובל – הורדתי מכבודי ופניתי ליטול עצה מאחד המתמידים בישיבה, שבנוסף לרש"י גם "בקי" בתורת הרפואה.
ישבנו יחד לנסות להבין למה זה קורה לי.
אחרי תחקיר יסודי מצדו – שנעשה על ידי שאלות טכניות חטטניות בחלקן שלא הובילו לשום מקום – הוא פסק במקצועיות של חובש צבאי ללא הכשרה, שכנראה המספר שלי במשקפיים עלה.
גיחכתי בתגובה: "בגלל שינוי המספר במשקפיים לא מרגישים מה שאני עובר" הסברתי לו, כמעט בתחינה.
הוא, מצידו, פצח במונולוגים מצמררים על עיניים ומיגרנות – כאלה שרק סבתא של רש"י הייתה מתעניינת בהם – וסיים בהסבר מלומד על איך הראייה משפיעה על כל הגוף.
אם לומר את האמת, כמעט נרדמתי שם – אבל המשכתי להקשיב, מנומס שכמותי.
לאחר שיג ושיח קצר עם הנהלת הישיבה, קיבלתי אישור לצאת לבדיקת עיניים מקיפה.
וכשההורים שלי שמעו על הכאבים האיומים - הם כמובן החליטו להצטרף.
כי איך ישלחו את הילדון המסכן וחסר הישע שלהם לבדו? הוא הרי רק בן 17... מה הוא כבר יודע???
מלווה בהוריי הבהולים והמודאגים- הגעתי למרפאת העיניים.
ליבי הלם בפראות. האינטואיציה- או החרדה- לחשה לי שהביקור הזה לא ייגמר בטוב.
התור נמשך ונמרח, ואני תופפתי בשעמום על כיסא ההמתנה, מנסה להסיח את הדעת ולהדחיק את הפחד שהתעצם מרגע לרגע.
לבסוף, מסך הפלזמה שעל הקיר, בעל הקול המתכתי והמעצבן - קרא בשמי, טוב שהוא נזכר כי עוד רגע אחד של שעמום הייתי מתחרפן סופית!
נכנסנו לחדרון קטן וממוזג, ורופאת עיניים בעלת קול דק וחד הורתה לנו לשבת תוך כדי שהיא מקלידה נתונים במהירות על מחשב נייח בצבע אפור עכבר דהוי שנראה כאילו נלקח משנות ה90.
"מה שם שלך להיות?" שאלה הרופאה במבטא רוסי כבד – כזה שכל מילה בו נשמעה כאילו עברה דרך שלג סיבירי שלושה פעמים לפני שהגיעה אליי. לרגע מצאתי את עצמי תוהה על מהותו של המבטא הזה: איך ייתכן שצליל פשוט יכול לשאת בתוכו גם שטנות אנושית וגם כאב ראש קוסמי? מחשבות פילוסופיות נדחקו לתוך מוחי, כאילו נשמת פילוסוף דבקה בי.
איינשטיין היה גאה בי.
"יאיר דנקר," לחשתי מבעד לערפילי המחשבות , מהופנט למכשיר ענק בצבע לבן פנינה שבו כנראה תתבצע בדיקת העיניים.
אבא ואמא התיישבו לידי, לחוצים יותר מהרגיל. כנראה שגם האינטואיציות שלהם (או החרדה) עבדו שעות נוספות לאחרונה.
"כתוב אתה להרגיש תסמינים וטשטוש, נכון?" שאלה, תוך שהיא מטקטקת במהירות בעט פיילוט כחול, מה שגרם לי לנוע על הכיסא בעצבנות.
"להיות נכון," עניתי בקריצה בלתי נראית.
למזלי, היא לא הבינה שצחקתי עליה.
אבא מיד שלח לעברי מרפק- רמז עדין שלא לזלזל בה.
גם אמא נדהמה מהתשובה שלי, וצמצמה עיניים בהלם קל.
"מה לעשות, זה היה בלתי נשלט," לחשתי לאבי ומורי באפס קול.
הוא לא ענה, אבל נדמה היה שהוא כולא בתוכו אנחה מיואשת.
"מתי הטשטוש להתחיל?" היא חקרה ברשמיות, לא מרפה מהעט המסכן שבידה.
ואז – אפרופו עט – קפצתי ישר למוד פילוסופי (הרי הפכתי לאיינשטיין, טא-דאם). אם נדבר רגע על גלגולים, אני די בטוח שהעט הזה הוא גלגול של אחד האנשים המרושעים בהיסטוריה. באמת, יש עונש גרוע יותר מלשמוע תקתוק בלתי פוסק בתוך ראשך? אי, אי, אי… מחול לך, עט יקר – רק תניח לסביבה ותשתוק כבר!
"בערך מסוף הזמן," חזרתי למציאות גם כן הקשב וריכוז שלי .
היא הרימה גבה בתמיהה, ואבא עשה בשבילי את העבודה- והסביר לה בשפה עברית יפה:
"בערך מלפני שלושה שבועות. זה התחיל בהדרגה והחמיר מאוד בזמן האחרון. זה מגיע יחד עם כאבי ראש, הקאות, בחילות, עייפות, וכאמור – גם בעיות בשדה הראייה. יאיר לא בחור שסתם מתלונן; הכאבים באמת קשים מאוד".
אמא הנהנה לאות הסכמה, ורק אני נותרתי במקומי – ללא תזוזה, מובך מהמציאות שטופחת על שכמי וממאנת להיעלם.
"איזה עין לכאוב?" שאלה בשמץ של דאגה.
"ימין, במיוחד," מלמלתי, מובך למדי.
"כואב לך בעין, או שיש רק קושי לראות?" המשיכה בתהליך החקירה. ק.ג.ב, שלום.
לרגע הרגשתי כאילו אני בסניף מקומי של הק.ג.ב – רק עם חלוק לבן במקום מעיל עור. בנתינת קושיות, היא ממש אלופה. ממש רבה טובה, סימנתי לעצמי בראש, מנסה לכבוש את הצחוק שדפק על שפתיי…, צחוק שבשום אופן לא התאים לפחד הקר שעטף אותי כמו שמיכת חורף רוסית.
"העין לפעמים צורבת" שמעתי את קולי מתנגן שוב, צרוד למדי.
"טוב, אתה להצטרך לשים את הראש בתוך מכשיר זה," היא פקדה מצביעה לעבר המכשיר לא מותירה לי ברירה. שמתי את ראשי במין מנשא המיועד לפנים, שהחזיק את ראשי על גבי משענת מרופדת. כיוונתי את פני על גבי המשענת בצורה הרצויה, מצחי נלחץ קלות על ידי הברזל, וזה הפריע לי במיוחד.
היא הביטה לתוך עיני דרך עדשה מגדילה, המוארת באור חזק ומסנוור, מה שגרם לי למצמץ בחוסר שליטה.
אחר כך היא עברה לבדוק את העין השנייה וביקשה ממני להיות רגוע ולנשום עמוק -מה שהיה כמעט ובלתי אפשרי, לאור הפאניקה ששררה בחדר.
מרגע לרגע פניה של הרופאה נראו יותר ויותר מבוהלות. מסתבר שהיא לוקה בהיסטריה מוגזמת. בזה היא הזכירה לי את אימי שתחיה - כנראה שכל הנשים פרנואידיות, ואני עוד ארגיש את זה על בשרי בעייתו ובזמנו.
"תרפה, אני צריכה לבדוק עין, אי אפשר ככה," גערה בי.
הקשבתי לה וצללתי לעולם המחשבות, מנסה לדמיין מה קורה עכשיו בישיבה 'בסידר ב' ,ואיזה שטייגן החברה מרביצים.
בעודי מערער עד כמה אני חסר שם וכמה הבחורים כמהים לשובי, הרופאה גערה בי שוב ואמרה לי להסתכל לאור הבוהק יותר בחוזקה.
הסתכלתי עליו, מרגיש את עיניי צורבות יותר ויותר מרגע לרגע.
הרופאה הזיזה את העדשה ומיקדה אותה על הרשתית ועצב הראייה.
צריך לומר שהידע שצברתי עם השנים על הטבע וגוף האדם היה יעיל במיוחד ברגע הזה, ובזכות האינטליגנציה הרבה שבבעלותי (כמובן, בלי להשתחצן) הצלחתי לשער פחות או יותר מה פשר מעשיה המוזרים.
"לא טוב... יש פה משהו מדאיג אותי... זה משהו שאני להצטרך לבדוק בעומק," הצהירה הרופאה בבהלה.
גם בלי לראות את פני ההורים שלי, ידעתי בוודאות שפניהם לבנות כסיד, והפאניקה אצלם גוברת -כהרגלם בקודש.
"עכשיו אני לעשות לך בדיקת שדה ראייה ממוחשבת," הסבירה במבטא הכבד שלה.
הנהנתי קלושות לאות הסכמה והיא הובילה אותי למכשיר נוסף. חתיכת אוסף יש לה שם.
התיישבתי מול מסך צבעוני שבמרכזו הבהבה נקודת פוקוס קטנה ובוהקת.
"אתה צריך להסתכל כל הזמן על נקודה המרכזית. כל פעם אתה רואה הבהוב קטן בצדדים - אתה ללחוץ 'דינג' בכפתור זה," הסבירה באריכות, כמעט מרדימה אותי במבטא הסובייטי הכבד.
אבל שיתפתי פעולה - לא שהייתה לי ברירה, בואו נראה אתכם לא עושים כרצונה של ראש הק.ג.ב.!!!
נקודות קטנות הבהבו מהמסך מכל כיוון, יוצרות לי בלגן בעיניים. שיתפתי פעולה כמו ילד טוב 'ירושלים' ולחצתי על הכפתור המרגיז.
אחרי דקות שנראו כמו שעות, הבדיקה הארורה נגמרה.
בזמן שאני מסדר את הכובע הבורסלינו על הראש ומהדק את החליפה הממותגת על גופי, הרופאה הביטה בתוצאות במבט לא ברור.
"התוצאות לא להיות לגמרי תקינות," היא אומרת ומוסיפה בעיניים מצומצמות:
"אני רואה כאן סימנים שיכולים להצביע על בעיה נוירולוגית במוח. אולי משהו להיות קשור לאונה עורפית של מוח. אני להמליץ שתפנה לנוירולוג ותעשה בדיקת MRI לבדוק מה בדיוק קורה." סיימה את דבריה בקול מבשר רעות.
לחשתי לעברה תודה חטופה ויצאנו מהחדר. חשבתי שמכאן יצאתי לחופש, אבל בדיעבד הבנתי שמהחדר הזה יצאתי להרפתקת חיי.
וכמו שהבנתם - אני לא טיפוס שמגזים.
***
סין מחוז יונאן כפר שיטואו-ג'נג [שיטוזנג]
השענתי את ידיי השזופות על אבן בזלת אפורה, מנגב את אגלי הזיעה שזלגו ממצחי בעזרת שרוול חולצתי הבלויה.
לאחר שניות של בהיה באוויר, המשכתי לטפס במורד ההר התלול, נעזר בענף העץ החזק ששימש לי כמקל הליכה זה שנים.
שערי הלבן נע ברוח העזה שנשבה בין ההרים, מעניק לפני החיוורות סומק קל. לבסוף הגעתי לפסגה, מביט לעבר השקיעה והאופק בעיניים חולמניות.
יום אחד אגיע לשם, אל המקום בו שוקעת השמש. חשבתי לעצמי בתום ילדותי, והתיישבתי על הצוק בישיבה מזרחית, נושם את אוויר ההרים הצלול, ושר. שר את מנגינת הלב שלי, את הרצונות, השאיפות והבלבול. נקישה על גבי הקפיצה אותי; מבוהל, הבטתי לאחור מגלה את דמותה האצילית של מיילין אחותי הקטנה.
"פנג, מּוצִ 'ין [אמא] כועסת! אתה מאחר לארוחת הערב," הצהירה אחותי הקטנה בת ה7 ונעמדה לצידי. שיערה חום כהה ועינייה שחורות כמו עיני עורב, שונות מעייני הכחולות לחלוטין. לא סתם אומרים שהיא חכמה.
לא עניתי לה, והמשכתי לבהות בנוף עוצר הנשימה.
"פנג, למה אתה לא עונה לי?" היא שאלה, מתיישבת על ברכיי בעדינות . צמצמתי את עיניי ושתקתי , לא רציתי לענות לה. לא היה לי כוחות להסביר את עצמי ואת האני הפנימי שלי שמאותת ללא הפוגה
.
"מיילין, לא מעניין אותך מה יש מעבר למקום שבו נגמרת השמש? אולי יש עוד ילדים כמונו במקומות אחרים בעולם, אולי יש עוד לבני שער כמוני," לחשתי מעורער ,בסקרנות גלויה, עיניי הכחולות הבריקו בברק מנצנץ.
"מעניין, אבל לא לעכשיו. עכשיו מוצ'ין אמרה שאוכלים, ואתה לא תרצה שהיא תצעק עליך," פסקה מיילין בענייניות, מביטה בעיניי הבהירות בתמיהה. ידיה שחקו בבד החצאית הארוכה והצבעונית שלבשה.
"אז למה רק אותי זה מעניין?, במה אני שונה מכולם חוץ מצבע השיער שלי?" שאלתי בתמיהה. מעיף את הפוני הלבן שלי ומביט אל השמש הנעלמת לה בין העננים.
"אולי כי אתה המנהיג הבא של השבט?" שאלה, דורכת לי על היבלת ללא כוונה.
"אבל מי החליט שאני רוצה להיות המנהיג?, זה לא מתאים לי! , אני רוצה לעשות משהו אחר, יותר מיוחד," גמגמתי במבוכה. מיילין תלתה בי שתי עיני עורב ענקיות ותמהות.
"אתה לבן השער היחיד בכפר, חוץ מצּופֻּ [סבא] הגדול. אתה הוא נשיא השבט הבא; זה תפקיד שרק מעטים זוכים לו, במיוחד שרק אתה תזכה להביט בכדור הבדולח הנורא," שכנעה אותי בהתלהבות.
הפעם היה תור פניה האסיאתיות לזרוח בהתרגשות.
"אבל אני רוצה להיות רגיל. מספיק שהשיער שלי שונה מכולם... ,אני ממש לא רוצה להביט בשום כדור בדולח, ולראות חזיונות מעולמות אחרים ,זה מפחיד אותי," גמגמתי בפחד. פני הלבנות הלבינו עוד יותר, לא שמישהו שם לב להבדל.
הרי בשביל כולם אני הלבקן האדיר, ולא הילדון בן ה11- שאוהב לחלום על עתיד וורוד יותר.
"אבל אתה לעולם לא תהיה רגיל. אתה מיוחד, פנג, ואתה אמור להתגאות בכך" הסבירה בבגרות לא אופיינית לגילה, קולעת לעצמה צמות קטנטנות בשערה הארוך.
"המיוחדות שלי תרדוף אותי כל החיים," לחשתי בעצב, מוחה דמעה קטנה שכמעט פתחה סכר שלם של בכי כואב. כמו תמיד כשאני מרגיש רע, אני שומר את זה עמוק בתוך הלב שלי שמלא בדמעות שרוצות לבקוע אבל אני אוסר עליהם לצאת , כולא אותם עמוק בליבי, בתוך כספת שאינה ניתנת לפתיחה.
"אבל המיוחדות שלך גם תשפר לך את החיים, תוסיף דברים לחייך" היא אמרה ומשכה את ידיי החלשות. התרוממתי מהאדמה בקושי, נותן למיילין יד עייפה. היא, בתגובה, קפצה בהתלהבות ומשכה אותי לעמידה בעליצות.
סוף-סוף היא מתנהגת כבנות גילה.
ירדנו במורד ההר התלול, מתלוצצים יחד בחדווה. לבסוף הגענו אל בית הרעפים הישן שלנו, ובדילוגים נכנסנו אל הבית השקט, מביאים איתנו רוח סערה.
"פנג ומיילין, מה זה האיחור הזה? אין לכם בושה?! האוכל התקרר!" צעקה מוצ'ין [אמא] בכעס, נאנחתי.
יודע היטב מה קורה אם מאחרים לארוחת הערב המשפחתית.
"פנג, איך אתה רוצה להיות המנהיג שלנו אם אינך עומד בזמנים?" היא שאלה ומשכה באוזני, דבר שהכאיב לי מאד.
רציתי לומר שאני כלל לא רוצה להיות המנהיג, ושכל מה שאני באמת רוצה זה לברוח מהכפר השומם – אך שתקתי, דומם מפחד, מודע לכך שאסור לי לפצות פה בעניין , מהסיבה פשוטה שאם משהו מהכפר מלבד מיילין ידע על כך , יכרתו לי בור לקבר ויכניסו אותי לתוכו בעודי בחיים.
"פנג, תיכנס לחדר ואל תצא עד שהשחר יפציע. אין ארוחת ערב היום," המשיכה לזעוף. לאות אי הסכמה, קיבתי קרקרה ברעש מביך, ומוצ'ין צמצמה את עיניה בכעס, מבטה כאילו איים לשרוף את גופי בעודי חי.
עמוק בפנים ידעתי שכעסה נובע מדאגה; היא מפחדת שיורש העצר הבא, כלומר אני, אחליט לברוח.
אם אגיד שאני מסרב להמשיך את השושלת, דמי יהיה בראשי, היא מרחמת עליי. כך לפחות שמעתי אותה אומרת לאבא באחד הלילות הכהים.
היא לחששה שהיא פוחדת מה יהיה איתי ועם גורלי, בגלל שעיניי נמשכות אל מעבר לכפר השקט שלנו – לעולם המרתק שבחוץ אך המסוכן ומלא הרוע.
נכנסתי לחדרי החשוך , או יותר נכון לחדרון מטר על מטר, בעל ריח האובך שבבעלותי. אבל אין לי זכות להתלונן - במקומות אחרים בעולם יש ילדים שמתים מתת-תזונה, נרצחים, וחסרי כל רק בגלל שיערם הלבן. כפי הידוע לי, באפריקה הרחוקה מרעיבים ילדים ורוצחים אותם בגלל הפיגמנט שבגופם, שיוצר להם שיער לבן ועיניים בהירות.
כך לפחות מּוצִ 'ין סיפרה לי כשמיררתי בבכי על היותי לבקן מכוער ומוזר, ועל כך שנמאס לי מצחוקם של חבריי לכיתה.
השעות עברו בעצלתיים, והיה לי חנוק בחדרון הקטן. כל חלומותיי באותם רגעים היו לצאת ממנו ולנשום אוויר צח, ואולי לחזור לצוק האהוב עליי, אך לבסוף נרדמתי על הסמיכה הדקיקה ששמשה לי כמיטה.
לחישה דקה העירה אותי משנתי הקלה. זאת הייתה מיילין, וקולה הדקיק נשמע בחולשה.
"פנג, תתעורר, הבאתי לך אוכל," היא לחשה, עיניה הבורקות זוהרות בחושך האפלולי.
"אבל מּוצִ'ין לא מסכימה," מלמלתי בטון מנומנם, חצי ישן. שמתי את הכרית על ראשי, מנסה להירדם בשנית.
"הבאתי לך הפתעה, אתה חייב לראות," פסקה מיילין, מסקרנת אותי בטון קולה הנלהב. שלחתי לעבר ידיה מבט זהיר, פוחד שמא מּוצִ'ין תיכנס ותגלה אותנו.
חפיסת שוקולד נגלתה לעיניי, חפיסה שלמה ואמתית.
בין רגע התיישבתי על מיטתי, ערפילי הנמנום התפוגגו להם בין רגע.
"מאיפה זה?" לחשתי בקנאה מעורבת בתאווה, מביט בפסגת חלומותיי לאותו רגע בשיכרון חושים.
"יוקי, [תייר]אחד, הביא מצלמה ענקית,או כפי איך שמקובל לקרוא לה בכפר- העין השלישית. והוא צילם אותי ואת מּוצִ'ין. לבשנו שרשראות צבעוניות בשביל התמונה, והוא הביא למּוצִ 'ין כסף," ענתה באושר.
את האמת, ששמחתי בשבילה; מגיע לה, היא אחות טובה.
"קח חצי," שברה את חפיסת השוקולד הגדולה לשניים והעבירה לי מחצית מהאוצר היקר מפז.
"את אחות טובה," אמרתי לה בחיוך מוקיר תודה. חתכתי קוביית שוקולד מתוקה ואכלתי ברעבון.
"גם אתה," היא חייכה בחיוך מתוק.
"את יותר," נלחמתי איתה על התואר הנכסף.
"לא נכון, אתה האח הכי טוב בעולם. אבל לפעמים אני מפחדת שתברח או תעלם
ותשאיר אותי לבד." דמעה קטנה ירדה במורד לחיה הילדותית ונשרה על הרצפה, מסמלת כאב.
"אני לא" הבטחתי, לא מאמין לעצמי.
"מבטיח?" היא ודאתה שוב, חוסר אמון נשקף בעיני העורב שלה.
"מבטיח".
***