משוואה ללא פיתרון

כְּגַרְגִּיר אָבָק בְּעוֹלָם אֵין סוֹפִי -

 נְטוּל תְּקוּמָה.

 אֵין הִגָּיוֹן לְלִכְלוּךְ אֱנוֹשִׁי-

 חָסֵר מְאוּמָה.

 כְּצִיּוּר אָפֹר בְּעוֹלָם צִבְעוֹנִי-

 נְטוּל חַיּוּת.

 אֵין מָקוֹם לְיֹשֶׁן אֲמִתִּי -

 חֲסַר הֶכְרֵחִיּוּת.

 אַךְ ...

 כְּשֶׁמִּלָּה אַחַת שֶׁל אָדָם אֱנוֹשִׁי -

 הִצִּיתָה נְשִׁימָה.

 וְחֶבְרָה שֶׁבּוֹחֶרֶת לִרְאוֹת אוֹתִי-

 הֶעֱנִיקָה תִּקְוָה.

 כְּשֶׁפִּתְאוֹם, בְּתוֹךְ רֶגַע פְּנִימִי-

 נִצַּת אוֹר.

 גַּרְגֵּר אָבָק, שֶׁנִּלְחַם בִּכְאֵב הַנַּפְשִׁי-

 בָּחַר בַּחַיִּים לִבְחֹר.

---

פרק 9❤️‍🩹/ © כל הזכויות שמורות 

"פסיכולוגית, פסיכולוגית, פסיכולוגית."

כואב לי פיזית לשמוע את המילה הזו.

המילה שכולם מדברים עליה באותה חוסר הרמוניה.

כאילו זו התרופה לכל משבר נפשי.

אני יודעת שאני צריכה עזרה.

באמת יודעת. אני לא עיוורת.

אבל למה העזרה הזאת מגיעה תמיד עם קבלה?

למה אין אנושיות חינמית?

למה כל פצע צריך מחירון?

וההורים…

הם לוחצים -

מתחננים -

מפצירים -

ועכשיו כבר לא מבקשים -

מכריחים.

אבל אני מתעקשת.

לא רוצה להיפגע שוב.

תעזבו אותי!

לא רוצה שיגעו לי בפצעים מדממים,

יחפרו לי בהם בסדיסטיות,

ולבסוף ישתו את דמי

כערפדים צמאי דם.

לא רוצה שיסתכלו לי בעיניים

כאילו אני תיקייה עם תיוג:

חרדה.

דיכאון.

טראומה.

פעם אחת נתתי למישהו

להרים את התחבושת,

וזה נגמר בזיהום.

אין בי מקום

לעוד סיבוב כזה.

ואל תגידו שאני לא יודעת מה זו פסיכולוגית -

אני יודעת מצוין.

זה היה בהתחלה.

רגע אחרי התקפי החרדה הראשונים -

כאלה שחונקים את הגרון

ולא נותנים אוויר,

כאלה שמרסקים את הגוף

בלי להשאיר סימן חיצוני.

נשברתי

וסיפרתי להורים מה קרה.

ומשם הדרך הייתה קצרה-

אל ההיא ה"מוכרת",

זאת שכולם שולחים אליה,

זאת שכולם מהללים.

הגעתי אליה

עם לב פתוח ושבור -

והיא ניסתה לשים פלסטר

ולהדביק קרעים.

אך עשתה זאת ברישול -

בסלוטייפ זול,

לא עמיד.

היא שאלה מהר מדי,

חפרה עמוק מדי,

נגעה חזק מדי.

לא ליטפה פצעים -

פתחה אותם.

ועכשיו הם רוצים שוב

לחזור על אותו סרט -

פשוט עם שחקנית אחרת

בתפקיד הראשי.

מי ערב לי

שהיא לא תיגע באותה אכזריות

בשריטות שבנשמה?

מי מבטיח לי

שהיא לא תשתמש בי

כעוד סיפור הצלחה

לסיפורים מעוררי השראה?

בסוף נכנעתי.

לא בגלל טיעונים.

לא בגלל היגיון.

בגלל הדמעות של אמא.

ראיתי אותה

עומדת במטבח,

הגב כפוף מהרגיל,

אוחזת בכוס קפה

שהתקררה מזמן.

היד שלה רעדה.

מבטה התרסק לי

לתוך עיניים.

" בשבילך אני הולכת,"

אמרתי לה

במבט מתריס -

מין חומה נואשת

של מרידה

שתשמור עלי

מפני חורבן רגשי.

אבא קטע אותי:

"זה לא בשבילי

וזה לא בשביל אמא.

זה רק בשבילך, הודיה."

לא היו לי כוחות לענות.

פשוט קמתי,

נכנסתי לחדר

וטרקתי את הדלת.

הם לא מבינים אותי.

אף פעם לא הבינו.

התיישבתי על המיטה.

האוזניות האדומות

כבר חיכו לי -

כמו חבל הצלה.

הפעלתי את הפלייליסט הדכאוני שלי,

זה שנותן ביטוי

למה שאי אפשר לומר בקול.

אף אחת בעולם הזה

לא יכולה לעזור לי.

אני חסרת תקנה.

נמאס לי

מהבטחות ריקות.

דמעות שקופות

צצו בעיניי,

פניי העדינות הסמיקו,

וידיי חיבקו

את גופי הצנום.

אני רק רוצה אמת.

גם אם היא כואבת -

העיקר שהיא אמת.

הלילה בחוץ שקט,

ואני נרדמתי

בתוך ים

של בלבול וכאב.

***

"הודיה, את לא איתי."

זה היה קולה של המורה למתמטיקה,

קורע אותי בפתאומיות

מהרהורים על הלילה שעבר-

על איך, למרות הכובד,

גררתי את עצמי

לתוך עוד בוקר רגיל:

לצחצח שיניים,

לצאת ללימודים,

להעמיד פנים שהכול בסדר.

כל כך רגיל,

אבל כל כך לא.

מצמצתי

והבטתי בה

במבט עייף.

הספר שלי היה פתוח על השולחן ,

עם תרגילים שלא פתרתי -

גם הם נטולי פתרון.

כמו המשוואה האנושית -

המשוואה של חיי.

"סליחה," לחשתי.

המורה העבירה בי מבט מצמית

והמשיכה ללמד.

***

הפסקה -

הנחתי ראש על השולחן.

השיער השחור שלי

כיסה את הפנים,

וטוב שכך.

לא היה לי כוח להיראות.

אני רק רוצה שקט,

לברוח,

פשוט לא להיות.

"הודיה, מה יש לך?"

זו הייתה אפרת.

סומק דק על לחייה,

נמשים בוהקים

על עור פניה החיוור.

אני מביטה בה

במבט חסר הבעה.

"מה? הכול טוב,"

שיקרתי שוב.

לפחות אני טובה במשהו.

היא חייכה.

"היום ב9 חכי מתחת לבית שלי.

ואל תשאלי שאלות

כדי שלא תשמעי שקרים."

רק אז נזכרתי -

אופס.

יש לי היום יום הולדת.

איך בכלל בורחים

מחגיגה

כשאין לך כוח לחיות?

"אין לי כוח...

כואב לי הראש,"

לחשתי.

אפרת שלחה לעברי

מבט חותך.

"לא שאלתי,

מיסיס פרזידנט,"

פסקה תוך כדי

שהיא אספה לי

את הספרים מהשולחן.

"אפרת...

אני לא בנויה לזה.

קשה לי."

מבטה התרכך.

"מה קורה איתך?

אל תיכנסי ללופ הזה,

אני מתחננת." אמרה ,

העניים שלה קראו את עיניי כספר פתוח.

התיישבנו על הדשא

בחצר הסמינר.

מסביבנו צעקות , מלמולים -

כל כך שונה מהסיטואציה שאני בה,

כל כך שונה מחיי.

"כלום, די,

אני אהיה בסדר."

עניתי לבסוף.

ידי תלשו פיסות דשא ללא הפסק.

"המבט שלך חלול. את לא את,

ואל תשקרי עלי. זה לא מגיע לי,"

פסקה בקול חלש.

"אולי די? את מכירה את התחושה הזאת

שאין לך כבר כוחות לכלום?

שאת אפס, גרגיר אבק בעולם אין סופי?

את פעם הרגשת ריק, נטול כלום, לבד לבד,

שאת ריקה עד כאב?"

התפרצתי.

אפרת שתקה רגע.

ואז אמרה:

"את יודעת כמה חוכמה ויופי יש בגרגיר אבק?"

גיחכתי.

"עכשיו את גם פילוסופית?"

"הי, הי,

להירגע,

לא באתי לאכול אותך,"

חייכה והמשיכה.

"אני רק רוצה שתביני -

אי אפשר למדוד ערך

לפי גודל.

אולי ביחס ליקום את גרגיר אבק,

אבל אם אלוקים נתן לך חיים -

זה אומר שאת שווה אותם."

שתקתי.

הסתכלתי על הדשא

בין האצבעות שלי.

"את חושבת שאני צריכה פסיכולוגית ?"

היא הביטה בי במבט כן ,

"את רוצה אמת?"

הנהנתי.

"כן את חד משמעית צריכה"

חייכה.

חיוך קל,

כזה שלא צריך מילים.

היא לא ניסתה

לשכנע אותי יותר מדי.

פשוט ישבה שם,

מוכנה להקשיב

אם אי פעם

ארצה לדבר.

ושם, על הדשא,

הרגשתי שאולי -

אולי -

גרגיר אבק קטן כמוני

יכול בכל זאת

להחזיק בעולם הזה

מקום לעצמו.

ואולי רק אולי אני צריכה לפתוח את הלב שלי-

ולשם שינוי לתת אמון.