נִכְנַס יַיִן, יָצָא סוֹד -
כְּאֵב בִּלְתִּי נִשְׁלָט.
נִלְחָם בְּשֵׁדִים בַּעֲלֵי חֹוד -
עוֹד יֶלֶד שֶׁאָבַד.
וְהָאֱמוּנָה נִסְדֶּקֶת, נִטְמֶנֶת בַּחוֹל.
קֶבֶר לוֹ, וְלָהּ מְיֹעָד.
וְהַשְּׁאֵלוֹת מְנַקְּרוֹת, מִסְתַּחְרְרוֹת בַּמָּחוֹל -
הַיְּקוּם הוּא שֶׁקֶר מְעֻבָּד.
וְכַאֲשֶׁר הַשֵּׁדִים נֶעֱלָמִים בַּשְּׁאוֹל,
בֶּן תְּמוּתָה אֶחָד מַשְׁקֵהוּ לָעַד.
אַךְ לֹא בְּיַיִן -
אֵלֶּה בַּתְּשׁוּבוֹת.
לֹא בְּשִׁכְחָה -
בַּפֵּשֶׁר הַנֶּאֱבָק לְהִוָּלֵד.
פרק 8❤️🩹/ © כל הזכויות שמורות
פסיכולוג:
שלום, עם מי אני מדבר?
אבא:
מדבר שמואל שרפר, אבא של רפאל.
פסיכולוג:
כן הרב, במה אני יכול לעזור?
אבא:
רפאל... הוא כבר שלושה ימים במיטה.
הוא לא אוכל ולא שותה -
אנחנו אובדי עצות.
[נשימה כבדה, ואז שתיקה]
פסיכולוג:
אני שומע. קודם כל אל תראו לו לחץ.
תנסו לתמוך בו מצד אחד ולתת לו מרחב מצד שני.
ושאלה קטנה - הוא שיתף אתכם במה שגרם לתגובה הזו?
אבא:
[נשימה עמוקה]
הוא לא מתקשר.
פשוט קבור בחדר שלו, ולא מדבר.
רעייתי שבורה, היא לא מצליחה לעזור לו - זה שובר אותה.
פסיכולוג:
ואותך, כבוד הרב - איך אתה מרגיש בקשר לזה?
אבא:
[חיוך דק, טון מריר]
הייתי צריך לחשוב לפני שאני מתקשר.
בסופו של דבר, אתם הפסיכולוגים אותו דבר -
נוברים ונוברים, ומעלים שדים.
בשביל מה? תראה מה קרה לו עכשיו.
הוא שבור, סדוק.
מי תתחתן איתו?
פסיכולוג:
תחושה הגיונית - הפחד הזה מהעתיד,
ממה שיהיה, מהדמעות של הילד,
מזה שאין שליטה עליו, שאין דרך לעזור.
ומאידך, מזה שאתה מפקיר אותו בידי אדם זר -
שאתה לא מכיר, שאתה לא יודע אם לסמוך עליו.
אבא:
[קוטע את הפסיכולוג, מתרגז]
אתה שוב נובר.
אני גדלתי בדרך שרגש זה לחלשים.
החזק שורד.
אף פעם לא אמרו את זה - פשוט חיו את זה.
כולנו גדלנו, מוצלחים, עושים חייל.
ואז רפאל נולד -
קטן, חלוש, ביישן.
שונה כל כך מהשרפרים.
אצלנו כולם אריות -
מבריקים, ממולחים, חדים כתער.
והוא חלש בלימודים, חלש בחברה, ומסתבר שחלש נפשית.
כשהיה קטן, אשתי אמרה שנשלח אותו ללמוד כלי.
היא טענה שיש לו חוש מוזיקלי וזה יעשה לו טוב.
בהתחלה התנגדתי - זה יוציא אותו מהלימוד, תירצתי את עצמי.
אבל בפנים ידעתי - זה נובע מבושה.
שילעגו לבן החלש, חסר הביטחון.
בסוף הסכמתי.
זה עזר לו קצת, נתן לו ביטחון כלפי חוץ,
אבל מסתבר שבפנים הוא היה שבור.
וזה בגללי.
ואז אתה בא ומנסה לנבור, ולשאול שאלות חסרות היגיון -
בשביל מה?
שאצטרך גם פסיכולוג כמו אשתי והילד?
שמעתי פעם מאחד הרבנים שזו כפירה להגיד “אם הייתי עושה ככה אז...”
מה שהיה - היה.
אז הילד הזה חלש יותר מכולם, אין מה לעשות.
הוא שונה מהשרפרים.
זה לא אומר שהוא רע -
זה אומר שאין לי מושג איך להתנהל איתו.
תביא לו כדורים שיעזרו לו, ונגמור את הסיפור.
הוא גם ככה לא שרפר, אין מה לעשות.
פסיכולוג:
זה נשמע קשה - להיות שרפר. אני טועה?
אבא:
קשה, אז מה?
זה החיים. צריך ללמוד להתנהל עם הקשיים.
פסיכולוג:
[בשקט, רגוע]
וההתנהלות שלך עם הקושי היא הדחקה.
אבל יש כאלה שאין להם מקום להכיל את הקושי.
שהם פחות חזקים,
שהם שרפרים - אבל לא שרפרים מדחיקים.
ובשבילם יש דרך אחרת, רכה יותר, מכילה יותר.
כדורים לא יעזרו.
רפאל לא יהיה בחיים שרפר בדרך שלך -
הוא שרפר מסוג אחר.
הוא צריך עזרה.
גם אם ייקח כדורים, זה רק יגרום לו להדחיק יותר.
אבל הוא, בניגוד אליך, קרוץ מחומר אחר -
כמו בצק רבוך:
אפשר לאחות אותו לבצק חדש,
אבל רק ביד טובה, אוהבת,
שתיגע בו בעדינות ותעזור לו להיות הגרסה הכי טובה של עצמו.
אבא:
[שקט של כמה שניות, ואז בטון החלטי]
ותכל'ס - מה אפשר לעשות?
פסיכולוג:
תגיד לו שאני מחכה לו,
ושיבוא אליי מתי שהוא מרגיש לנכון.
תשתדלו לתת לו מרווח.
כפי שאני מכיר אותו - הוא בחור חזק,
אבל בדרך שלו.
אבא:
תודה לך. נעדכן אותך בהתפתחויות.
ושום מילה על השיחה בינינו.
פסיכולוג:
כמובן. יום טוב, הרב.
ושתזכו לרוות נחת.
יש לכם ילד מקסים -
קצת שמש ואהבה, והוא יהפוך לפרח.
אבא:
תודה.
[קר במקצת, ואז ניתוק]
***
קליניקה, חצות ליל
הרב אבינתן שרמן ישב בקליניקה הנקייה והשקטה, מסיים לכתוב את הדוח השבועי ומסדר את הלוז לשבוע הבא.
השקט עטף את הקליניקה באופוריה נעימה.
האור הקר של הפלורוסנט ריצד קלות מעל ראשו - רגוע מדי, כמעט מזויף בשלוותו.
ואז - דפיקה.
חלושה, כמעט מהוססת.
הוא עצר, מרים את ראשו מהניירות.
הדפיקות חזרו - הפעם מהירות, חדות, כמעט נואשות.
הוא ניגש אל דלת הפלדה האפורה.
היד שלו עצרה רגע על הידית,
האינטואיציה לחשה לו שהלילה הזה לא ייגמר רגיל.
הוא פתח.
רפאל עמד שם.
מבטו לא מפוקס,
ריח חריף של אלכוהול וסיגריות נדף מבגדיו,
שערו השחור סתור, ועיניו הכחולות נצבעו באדום חולני.
נשימתו קצרה, חותכת את האוויר כמו שברי זכוכית.
"רפאל?"
רפאל שתק.
רק הביט בו, מבט מעורפל ושבור.
הפסיכולוג פסע צעד קדימה,
נוגע קלות בדלת, מורה לו להיכנס.
“בוא, תיכנס.”
רפאל עמד רגע, קפוא.
ואז, לאט - נכנס.
רגליו רעדו, חיוך מוזר ניצת על שפתיו.
“הרב,” לחש,
“שמעת פעם על ג’ק המרטש?
הוא היה רוצח סדרתי… של אנשים, של נשמות.
הוא רצח נשמות להנאתו.”
הוא חייך שוב - חיוך ריק, מצמרר.
“אולי אני והוא… אותו דבר. גם אני רצחתי נשמה.”
נשימה קצרה. עיניו ננעצו בפסיכולוג.
“אני רע… רע… רע,” זעק,
התיישב על המרצפות, דופק את ראשו בקיר.
החיוך המטורף התהפך לחיוך ריקני.
רפאל רעד. כל נשימה כאילו שרפה לו מבפנים.
עיניו משוטטות בחדר, מחפשות מפלט שלא קיים.
“אני… אני לא מסוגל,” לחש לעצמו, כמעט בלי קול.
המחשבה על הנערה שעל החוף צפה בראשו.
איך ראה אותה בורחת, איך הבין שהיא בורחת בגללו -
וזה שבר אותו.
הכול התפוצץ בתוכו - אשמה, כעס, פחד, רצון להזדהות.
הוא קרס על הרצפה, רועד, דמעות זולגות על לחיו.
קירות הקליניקה נראו פתאום זועקים,
האור הפלורסנט בוהק מדי,
האוויר דחוס, אין איך לברוח מעצמך.
“מה אם… מה אם אני לא אקום יותר?
מי צריך אותי? אני אסון ליקום...”
הפסיכולוג לא זז.
רק ישב. נוכח. מקשיב.
וזה מה שרפאל היה צריך - פשוט נוכחות.
רפאל נאנח,
גופו רעד, כל חלק בו ספוג בכאב ובאשמה.
“אני… אני לא רוצה… לא רוצה לחיות,” לחש.
הפסיכולוג קם באיטיות, ניגש אליו.
קולו היה שקט, חם, יציב.
“רפאל… אתה אף פעם לא לבד.
יש לך את אלוקים שאוהב אותך.”
רפאל התפרץ, כמעט צורח:
“איפה הוא?! איפה אלוקים הזה שאתה מדבר עליו?!
למה הוא לא עוזר לי?! למה הוא נתן לי את זה?!
מה אכפת לו ממני בכלל?!, אני גם ככה רע!”
הפסיכולוג שתק.
נתן למילים להדהד בחדר,
עד שנשאר רק ריח של אלכוהול וזעם באוויר.
ואז אמר, בשקט, בלי לטשטש:
“רפאל… אתה שואל שאלות שאף אחד לא באמת יודע לענות עליהן.
לא אני, לא רב, לא אף בשר ודם.
אבל אני אגיד לך מה אני כן יודע.”
הוא התיישב מולו, מבטו יציב, כנה, אמיתי.
“אני יודע שיש בעולם רע.
לא ‘ניסיון’, לא ‘תיקון’.
רע. נקי. מכוער.
ואלוקים לא מונע אותו.
לא כי הוא שונא אותנו - אלא כי הוא נתן לנו עולם חופשי.
וכשיש חופש - יש גם זוועות.
זה המחיר של להיות אדם ולא בובה.”
רפאל הרים מבט, עיניו בוערות.
“אבל אם הוא כל יכול, למה הוא לא עוצר את זה?!
אם הוא רואה שאני נופל - למה הוא לא שולח יד?!
מה הטעם באמונה אם הוא רק עומד בצד?”
הפסיכולוג שתק רגע.
ואז אמר בקול נמוך, בלי קדושה או הטפה - רק אמת:
“רפאל… אולי כל יכולת לא אומרת שהוא מתערב.
אולי המשמעות של אלוקים היא לא שהוא עושה הכול בשבילנו,
אלא שהוא שם את הכוח בתוכנו.
הוא לא בובה מושכת חוטים.
הוא כוח החיים שדרכו אנחנו קמים אחרי נפילה.
אם הוא היה עוצר כל כאב -
לא הייתה בחירה, לא הייתה משמעות, לא היית אתה.”
רפאל נענע בראשו, דמעות נוטפות.
“אבל זה מרגיש לא הוגן.” אמר, ידיו צובטות בעור גופו ברצון להפחית מין הכאב הנפשי.
“נכון,” אמר הפסיכולוג.
“זה באמת לא הוגן.
אבל זה שאתה מרגיש כך - זה בעצמו ניצוץ של אלוקים.
הקול הזה שאומר ‘זה לא בסדר’ -
זה לא קול מבחוץ, רפאל.
זה הוא שבך.
לא זקן בשמיים, אלא מצפון חי,
שמזכיר לך שאתה אדם, לא מפלצת.”
רפאל עצם עיניים, נשם בכבדות.
“אבל למה הוא שותק?”
“כי לפעמים,” אמר הפסיכולוג, “שתיקה היא המקום היחיד שבו אתה יכול לבחור.
אם הוא היה עונה מיד -
לא היית באמת חופשי.
היית עבד של תשובה.
אבל כשהוא שותק,
הוא משאיר לך מרחב - לבחור אם אתה הולך אליו או מתרחק.
והבחירה הזאת, רפאל, היא החיים עצמם.”-
רפאל שתק.
הוא לא ידע אם הוא מאמין לו,
אבל משהו במילים נגע.
הוא הרגיש פתאום שהכאב שלו הוא לא עונש,
אלא הוכחה שהוא עדיין מסוגל להרגיש,
שלא הכול מת.
הפסיכולוג הביט בו ארוכות,
ואמר לבסוף:
“אלוקים לא בורח ממך, רפאל.
הוא פשוט מחכה שתפסיק לברוח מעצמך.
וכשתפסיק - תראה שהוא היה פה כל הזמן.”
רפאל נשם לאט.
הראש שלו נשמט לאחור,
והעיניים נעצמו.
הרב אבינתן פרס עליו בעדינות שמיכה דקיקה,
וסגר את האור.
“בוא, רפאל, תישן פה הלילה. אני אעדכן את הוריך.”
רפאל מלמל משהו בערפול,
וצלל לשינה מבורכת.
הפסיכולוג נשאר לשבת שם,
שקט,
כשהאור הקטן בפינה המשיך לדעוך.
“הלילה לא נברא כדי לענות,” לחש לעצמו,
“הלילה נברא כדי לשרוד אותו.”
ורפאל -
בפעם הראשונה זה זמן רב -
הפסיק לרצות למות.
הוא רק רצה לישון.
***