כְּאֵב - מִלָּה קְטַנָּה,
שָׁלוֹשׁ אוֹתִיּוֹת,
אוֹקְיָנוֹס שֶׁל רְבָדִים.
אוֹר - מִלָּה קְטַנָּה,
שָׁלוֹשׁ אוֹתִיּוֹת,
יָם שֶׁל עֲמָקִים.
הוֹרִים - מִלָּה קְטַנָּה,
חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת,
מַשְׁמָעוּת אַחַת גְּדוֹלָה:
בְּכָל כְּאֵב - הֵם הַנִּיצוֹץ שֶׁל הָאוֹר.
פרק 7 ❤️🩹/ © כל הזכויות שמורות
הסתחררתי מבפנים, גופי רעד מקור.
הים, שעד לפני רגע היה מלטף ונעים, הפך לפתע לאכזרי, מנוכר - מלכודת מוות.
הגלים התנפצו בזעם, מלאי נקמה, כאילו ביקשו לבלוע אותי לתוכם.
הצלחתי בקושי להרים את הטלפון ולהתקשר לאמא.
היא אמרה שהם בדרך, ביקשה שלא אזוז לשום מקום.
אבל היא לא הבינה שפיזית לא הייתה לי אפשרות לזוז.
השרירים כאבו, אך הלב בער וכאב פי כמה.
הפצע שהדחקתי שנים נפער מחדש ברגע אחד - כשראיתי אותו.
את השטן הפרטי שלי.
הוא עמד שם, במרינה, על הגשר.
עיניו נעוצות באופק - ואולי גם בי.
לא יכול להיות שאני טועה: השיער החום, האף הסולד, מבנה הגוף.
הכול התחבר יחד, הפך במוחי לעיסה דביקה ומסוכנת.
ואז רצתי. דהרתי.
לא ידעתי לאן, רק רציתי לא להיות שם.
לא לתת לו לראות אותי.
לא לתת לו לפגוע בי שוב.
השמש שקעה לאיטה, שולחת קרניים אחרונות אל קצף הגלים.
הן מייבשות אותי מן הכאב - אך באותה נשימה גם מחיות אותו.
וכשנעלמה השמש - גם אני נעלמתי איתה.
שקעתי בעילפון מבורך, בורחת מהמציאות שדוקרת את לבי כמו אלף סכינים.
שערותיי התבדרו ברוח, התמזגו בחול החם.
גרגרי חול מילאו את פי, הלב דפק בפרעות,
העיניים הזדגגו, חסרות שליטה.
והעצב - נגס בי באכזריות,
גומר את טיפת השפיות האחרונה שעוד נותרה בי.
כשפקחתי עיניים, הלילה כבר ירד.
האוויר היה קריר, סמיך, רווי מלח.
הסתובבתי באיטיות, מנסה לקום, אך הלב התנגד, דפק בפראות כאילו רצה כבר לדום.
צללים ארוכים ריחפו סביבי, מתפתלים על חומת הבטון שהפרידה בין המרינה לחוף.
כל רחש קטן הפך לצעקה בתוך ראשי.
ולפתע קלטתי - אינני לבד.
ואז ראיתי אותם.
חבורה של בריונים - שלושה, אולי ארבעה - מתהלכים על החול.
הצחוק שלהם היה צורם, חלול, מתערבב עם רעש הגלים - צלול כיין, רווי יין.
אחד מהם בעט בפחית מתכת שהתגלגלה ברעש חד.
השני שלף בקבוק אלכוהול ושפך לפיו, מבטו חסר פוקוס, מטורף.
השלישי, שיכור, הביט סביב בעיניים מזוגגות, ואז פנה לעברי ופרץ בצחוק מרושע:
"מה קרה, ילדה? אמא נעלמה?"
קולו היה חנוק מאלכוהול, אך כל מילה נטפה לעג.
נתזי הרוק שפלט נגעו בעורי, גורמים לי לחלחלה.
הם התגלגלו מצחוק, צחוקם חד, צורם, חותך את הלילה כתער.
אחד מהם הוסיף בלגלוג:
"אם היא פה - היא כבר לא תחזור להיות אותה ילדה חמודה."
הם שוב צחקו.
והמבט שלהם - חודר, בוחן, כאילו חיפשו שעשוע חדש.
עמדתי קפואה.
כל השרירים צרחו לברוח, אבל הגוף סירב להקשיב.
הלב שלי דפק כל כך חזק עד שנדמה לי שתחת רגלי מתפרץ לו הר געש.
הם התקרבו עוד צעד, ואז עוד אחד.
הצללים שלהם התארכו, נוגעים כמעט ברגליי.
הרגשתי איך האדמה מתכווצת סביבי, סוגרת עליי.
ואז - פתאום - אור חזק פילח את החשכה.
פנסי רכב התקרבו מהכביש, שטפו את החול בקרני אור מסנוורות.
הבריונים נעצרו לרגע, עיניהם הצטמצמו למול האור.
"איזה באסה," מלמל אחד מהם.
השיכור ירק הצידה וקילל, ואז הם פנו אחורה, מתרחקים בצעדים כבדים, נבלעים אל תוך הצללים שמהם הופיעו.
הצחוק שלהם עוד הדהד באוויר, הולך ונחלש, אבל עדיין קיים, כאילו לעגם האחרון ננעץ בלבי.
נשארתי שם, קפואה, לא יודעת אם להודות על המפלט או לפחד יותר.
החול הכביד על גופי, הדמעות צרבו, והלב דפק במנטרה אבודה.
ופתאום שמעתי את זה.
קול מוכר, חזק, בוער מדאגה:
"הודיה?"
העולם הסתחרר סביבי, והדמעות זלגו מעצמן.
זה היה הקול של אמא.
קרוב.
אמיתי.
***
אמא
החיפוש היה מסובך.
ילדה קטנה ומבולבלת מסתתרת בעולם גדול -
מחט בערמת שחת.
ירדנו לרכב - שני הורים בהולים,
מחפשים לאחות את ליבה של ביתם,
הקרוע לשניים.
נכנסנו לרכב. צבעו הכחול־אפור הבהיק באור הפנסים.
השקט עמד בינינו.
רק רעש המנוע קרע את הדממה המתוחה.
“איפה היא יכולה להיות?” ישראל שאל,
מנסה להפר את השתיקה.
“יש שלוש אפשרויות שעולות במוחי - ים, ים וים,” אמרתי בקול יבש מדי,
כזה שמנסה לשדר שליטה,
כאילו הכול בסדר -
אבל בפנים ידעתי שכל כך לא.
“את באמת חושבת?"
הוא סובב את ההגה בחדות.
עיניו הירוקות נראו לרגע עייפות, מותשות.
משהו בהן נסדק,
ואני ידעתי - גם הוא כבר לא מסוגל לשאת את הסיטואציה.
“זה הרעיון היחיד שעולה לי,” לחשתי.
“כשקשה לה - היא הולכת לשם.
בורחת לגלים, בורחת מעצמה.”
“יש בישראל כמה וכמה חופים...” הוא מלמל.
“צריך לערב את המשטרה.”
שתקתי.
המילים משטרה ו-הודיה באותו משפט
צרבו לי בבטן.
לא רציתי שהיא תהפוך לעוד תיק חקירה.
עוד נערה מתמודדת,
עוד אחת לפרוטוקול מתוך מאות -
ששומרות על שתיקה.
רציתי רק שתחזור להיות ילדה.
הבת שלי - זו שהייתה פעם.
עם החיוך הביישן והמתוק,
חיוך שאוהב את החיים.
הטלפון נח על ברכיי,
שקט - לוחש חוסר אונים.
הידיים רעדו.
הכביש נראה אינסופי.
ריח הגשם באוויר בישר על סופה מתקרבת -
ואולי גם על סופה של הסופה.
או שלא.
הלילה עטף אותנו -
אפל, מסתורי, מחפש צרות.
“תעצור בים הקרוב, ליד המרינה,” לחשתי.
“שם היא תמיד נושמת כשאין לה איפה לנשום.”
הוא הנהן.
חשבתי על הלילות שבהם הייתי מלטפת לה את הראש ואומרת:
“הכול יעבור, מתוקה שלי.”
אבל מסתבר שיש דברים שלא עוברים.
הם רק ננעלים עמוק בלב -
מודחקים באלפי חומות מגן
עד שמתפרצים
ואז ההחלמה קשה ומייסרת פי כמה.
“הגענו,” הוא לחש.
אור פנסי הרכב פילח את החשכה.
גלי חול ניתזו מתחת לגלגלים,
והרוח נשאה ריח חריף של איום.
ישראל לחץ על הבלמים,
והעולם עצר.
בהתחלה - כלום.
רק קצף לבן, תנועת גלים,
ושקט לא הגיוני - שקט שמבשר רעה.
ואז - צללים.
שלוש דמויות מתנודדות על החול.
צחוק מרוחק, גס.
קול של בקבוק נשבר.
“ישראל,” לחשתי.
“יש שם מישהו.”
הוא מיד הדליק את האורות הגבוהים.
קרני אור סינוורו את החוף.
הצללים קפאו לרגע -
ואז התפזרו בריצה פראית לכל עבר.
נשמתי נעתקה.
אחת הדמויות הקטנות נשארה במקומה.
לא זזה.
ירדתי מהרכב עוד לפני שהספקתי לחשוב.
הרוח הכתה בי,
הלב דפק,
וכל צעד הרגיש כמו מאבק מול הפחד.
ואז ראיתי אותה.
מתוך החשכה היא צצה -
מצונפת, רועדת,
שערה דבוק לפניה, עיניה מזוגגות.
“הודיה!” צעקתי.
הקול שלי נשבר.
הגלים ענו בצעקה משלהם.
“אמא..."
רק מילה אחת.
שלוש אותיות.
אוקיינוס של רבדים.
רצתי אליה.
החול בלע את הצעדים.
הושטתי יד,
אבל היא נסוגה, מבוהלת,
כאילו גם המגע שלי עלול לפגוע בה.
אין אמון בעולם שאיבד אמון בעצמו.
“את פה,” לחשתי,
קולי חרוך מדאגה.
“את פה, ילדה שלי. זה נגמר.”
אבל ידעתי - שום דבר עוד לא נגמר.
וגם הים ידע.
הוא שתק, מבין את עוצמת הרגע.
ישראל עמד מאחור,
עיניו נוצצות בדמעות שלא העזו ליפול.
הוא עטף אותנו במעיל,
בידיים רועדות אך בטוחות,
מגן עלינו מהקור - מהרוע, מהאימה.
“בואו,” אמר בשקט.
“נלך הביתה.”
עמדנו שם שלושתנו,
בתוך הרוח, בתוך שבבי האור,
בתוך השקט שאחרי הסערה.
הודיה הרימה אליי עיניים -
לא אותן עיניים של ילדה.
עיניים של מישהי שראתה את השטן ושרדה.
“אני מצטערת,” היא לחשה.
“אני לא יכולתי יותר.”
נשמתי עמוק,
והלב שלי ענה במקומי:
“עכשיו את פה. זה העיקר.”
רחש הגלים עטף אותנו.
פעם הוא היה אויב.
עכשיו - מנגינה של ריפוי.
לא מושלם, לא נקי,
אבל אמיתי.
וכשהאור הראשון נולד על קו האופק,
ידעתי -
הילדה שלי חזרה מן החשכה,
לאור
ואני איתה
יחד עם אלוקים.
וזה הכי חשוב.