רֶגֶשׁ זֶה לַחֲלָשִׁים -
לָחְשָׁה לָהָ רוּחַ.
לִבְכּוֹת זוֹ בּוּשָׁה -
לָחשׁ לוֹ הַמּוֹחַ.
לִצְחוֹק זֶה לֵלִיצִים -
לָחְשָׁה לָה הַבְּדִידוּת.
לְהִתְלַהֵב זֶה לַיְלָדִים -
לָחֵשׁ לוֹ כּוֹרַח הַמַּצִיאוּת.
לַחֲלוֹם זֶה לִמְדּוּמְיָנִים -
לָחֵשׁה לוֹ הָרָקִיעַ.
לְהִתְבַּטֵּל זֶה לַעֲצַלָּנִים -
לָחֵשׁ לוֹ הַקוֹל הַמַּכְרִיעַ.
כִּי אֲסוּר לְהָרְגִישׁ -
בָּעוֹלָם חָסֵר רְגִישׁוּת -
לָחֵשׁ לוֹ אָבָא -
וְהִצְטָעֵר עַל כָּךְ.
פרק 6 ❤️🩹/ © כל הזכויות שמורות
פסיכולוג:
רוצה להראות לי אם עמדת במשימה השבוע?
נער:
תשנה את הטון, אני לא ילד.
[פרצוף כאוס]
פסיכולוג:
מה רע בלהיות ילד? אני שומע אנטגוניזם בקולך.
נער:
ילד הוא פגיע, הוא לא יכול לעזור לעצמו.
אני אדם בוגר, ולמרות זאת לא יכול לעזור לעצמי - זה מביש אותי.
פסיכולוג:
אני שומע.
אתה מתאר תחושה קשה, החוסר אונים הזה, החוסר יכולת לעזור לעצמך.
ואני שואל את עצמי - היכן מתבטאת חוסר היכולת שלך לעזור לעצמך?
נער:
אני לא יודע... אני פשוט רע מידי.
לא מגיע לי עזרה, גם לא מעצמי.
פסיכולוג:
אז אני מבין מדבריך שאתה יכול, פשוט מרגיש רע מידי בכדי לעזור לעצמך.
אני מבין נכון?
נער:
אתה מצפה לתשובה? כי אין לי מושג.
כל תשובה שלי תסתור את מה שאמרתי.
אם אגיד שאתה צודק - אז למה אני פה? ואם אודה בדבריך - אז סתם בלבלתי את המוח.
פסיכולוג:
אז אולי אתה רוצה לומר שאתה חצוי.
מצד אחד מרגיש רע עם עצמך, מצד שני יודע ורוצה באיזשהו מקום לעזור לעצמך.
נער:
לא יודע. קשה לי עם הנבירות כרגע.
פסיכולוג:
טוב שאמרת. אז אתה רוצה להראות לי את המשימה השבועית?
נער:
יש לי ברירה?
פסיכולוג:
אתה ממש לא חייב, זו בחירה שלך.
נער:
זאת הדרך שלי להגיד שאני רוצה... קח, תראה.
[פותח את היומן בפני פוקר, כתב צפוף ונוטה הצידה]
פסיכולוג:
אני רואה. רוצה לספר לי על זה?
נער:
סיפרתי להם על מה שהיה, על שמישהו פגע בי.
הם היו איתי, תמכו - אבל אמרו שזה לא מצדיק את המעשים שלי.
פסיכולוג:
וזה אכזב אותך?
נער:
לא! ממש לא! מה פתאום?! הם צודקים!!!
[מבט כועס ואז מבולבל]
מצד שני... אולי כן. כאילו קצת.
אבל זה כן סידר לי את המחשבות - זה שעשו לי לא מצדיק את ההתקרבנות שלי.
הייתי קורבן, ועכשיו אני פושע, שהקריב קורבנות למזבח של כאב.
פסיכולוג:
הגדרה מדויקת, אבל גם כואבת. מפחידה. מאיימת.
נער:
כן... אולי לכן הייתי אנטי, כשפנית אליי בטון ילדותי.
פסיכולוג:
כלומר?
נער:
המושג "ילד" גורם לי להתקרבן. זה לא מגיע לי.
פסיכולוג:
אני מעריך את הכנות שלך. אין הרבה אנשים שיודו באמת כמוך.
נער:
[שותק, חיוך מובך, עיניים נטועות כלפי מטה]
שוב שקט פה.
פסיכולוג:
כשמגיע השקט - באות המחשבות.
נער:
זה עוד נסבל.
אבל כשמגיע השקט - באים עירורי התשובה, שמייסרים את הנפש.
פסיכולוג:
שקט זו לא מחלה.
שקט זו תרופה.
אבל כמו כל תרופה - צריך לבלוע אותה כדי שתתחיל לפעול.
בהתחלה היא מרה, צורבת, מכאיבה.
אבל אם תסכים לבלוע אותה, היא תתחיל לפעול.
והשקט יתחיל לנקות מבפנים.
ולאט לאט, יום אחד, תרגיש שגם מתוך הכאב הזה - אפשר להיות שלם.
אפשר אפילו להיות מאושר.
***
יומן - רפאל
הפסיכולוג אמר לי שלאחר כל פגישה אכתוב ביומן משפט שמסכם אותה, ועוד כמה מילים.
הוא טוען שכתיבה עוזרת לריפוי - אז אני מנסה.
מרגיש לי מוזר לכתוב… אבל אני פשוט אעשה את זה וזהו.
היום כתבתי:
אני פוחד מהשקט, אבל הרעש בתוכי מסוכן מידי.
אני לא מחפש רחמים.
אני יודע טוב מאוד מה עשיתי.
השקט גורם לי לשמוע את זה שוב ושוב, בלי הפסקה.
הרעש מזכיר לי שאני זה שגרם לכאב.
אין לי לאן לברוח - לא לשקט, לא לרעש.
וזה מה שמגיע לי.
אבל אולי, רק אולי אתן צ'אנס לשקט,
ואולי יום אחד אמצא רפואה… והתחלה חדשה.
***
אבא
רגשות זה דבר שקשה לדבר אותו.
החיים לימדו אותי שרגש זה לחלשים.
הילדים לימדו אותי שרגש זה מצרך חובה כדי לגרום להם להיות חזקים.
אתמול בערב, אחרי שדיברנו - אני ושרה עם רפאל - למרבה הפלא, הרגשתי. פשוט הרגשתי.
וזה מוזר. כי מאז שאני מכיר את עצמי, ביני לבין הרגש הייתה חומת מגננה - עבה, חסרת אופציה לחדירה.
כשרפאל נולד ירדה לי דמעה ראשונה. ילד ראשון, בכל זאת.
ומאז… שק הדמעות שלי נגמר. כאילו כלה מן העולם.
הדמעות קיימות - אבל לא יוצאות החוצה. הן נותרות בלב.
אולי מציפות אותו, אולי מקפיאות אותו לגוש קרח, כדי שלא יפרוץ צונאמי אדיר. אינני יודע.
אבל אתמול ירדה לי דמעה.
אולי אחרונה.
מה שהילדים עושים לנו.
לכולם אני נראה חזק, חכם, מוצלח.
אבל מבפנים אני רק פוחד.
פוחד שיום אחד כולם יגלו את הרכרוכיות שקפואה בתוכי.
ואז הצונאמי יתפרץ - והסביבה כולה תסבול.
אם לבטא את מה שהרגשתי אתמול - זה היה כאב.
כואב לי על הבן שלי.
אני מרגיש שקרן.
משקר לעולם שהכול בסדר.
שהוא במיטבו.
שלא קרה שום דבר.
מתקשר לאנשים, כדי לנקות את השם של הבן שלי.
מתחנן למשפחת הנפגעת לשמור על שתיקה.
מטאטא כאב מתחת לשטיח.
לא מדבר על הפיל שבחדר - למרות שזה פיל בחנות חרסינה.
כשאין רגש - אין אשמה.
אבל מסתבר שאין לי לב של אבן.
והאשמה חזקה, כמו מנוע קיטור.
פועלת על פול גז, בלי יכולת ללחוץ על ברקס.
אני לא יכול שלא לפעול לניקוי שמו - זה הבן שלי.
אני לא יכול לפעול לניקוי שמו - זה לא הוגן מצידי.
קונפליקט פנימי.
ואתמול… כשהוא הנחית את הפצצה.
שהרבה בחיידר פגע בו.
ושאני לא שמתי לב.
כי העדפתי להעלים עין.
כי בחרתי לא להרגיש -
כי חייתי בהגדרה -רגש זה לחלשים.
אז הבנתי שטעיתי.
***