ארמונות חול

בֵּין קֶצֶף הַגַּלִּים -

הִסְתַּתֵּרָה לָהּ נְשָׁמָה,

חִפְּשָׂה מַרְגּוֹעַ - נָטוּל מִלִּים -

וּמָצְאָה בוֹ תִּקְוָה.

בָּנְתָה אַרְמוֹנוֹת חוֹלִיִּים,

יִסּוֹדוֹת שֶׁל אַהֲבָה,

אַךְ שָׁכְחָה - בְּלִי שׁוֹמְרִים עוֹמְדִים -

אֵין לָהֶם יְשׁוּעָה.

גַּלֵּי הַיָּם גּוֹאִים וְסוֹעֲרִים,

מַכִּים בְּכָל פִּנָּה,

שׁוֹבְרִים יסודות דַּקִּים וְרַכִּים,

וּמַשִּׁיבִים דִּמָּמָה.

וְהַנַּעֲרָה בְּלֵב שְׁבָרִים,

עֵינֶיהָ עָצְמָה,

וּבְתוֹךְ הַחוֹל קְבוּרִים שִׁירִים,

שֶׁל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה - שֶׁבָּרְחָה.

פרק 5 ❤️‍🩹/ © כל הזכויות שמורות 

הודיה

כשהייתי קטנה אהבתי לברוח.

להתחבא לאמא מתחת למיטה, ולחכות למבט המבודח כשהייתה מוצאת אותי.

אז ברחתי בשביל חיוך -

היום אני בורחת כדי שהסביבה סוף סוף תצליח לחייך.

וברחתי.

ברחתי מהכאב.

ברחתי מהעיניים האדומות

ברחתי מעצמי.

ברחתי לים.

אל הגלים שלא שואלים שאלות.

אל הקצף הלבן, שנולד בכל פעם מחדש אחרי השבר.

אל הרוגע שמלטף את הלב בשיר ערש חמים.

אל המקום שבו הגלים מתנפצים -

בחוזקה.

במהירות.

כל כך שונים ממני.

כל כך יפים.

כל כך רגועים.

כל כך שלמים.

הם מלאים תנועה - ואני קפואה.

הם שלמים - ואני חצי אדם.

עמדתי מולם,

מבקשת רק דבר אחד:

שילמדו אותי איך מתנפצים -

ועדיין נשארים יפים.

איך שבר לא מבטל את השלמות,

איך כאב לא מוחק את היופי,

איך גם אני - חצי אדם

אוכל פעם להיות שלמה.

הטלפון צלצל-

הסינפוניה התשיעית של בטהובן.

צלילים חזקים, מתעקשים, נאבקים להיות.

מספרים את סיפורו של מישהו שנשבר,

ששמע רק שתיקה - ובכל זאת בחר לכתוב שירה-

של תקווה .

של שמחה.

של שליחות.

עמדתי מול הים והקשבתי.

הגלים נשברו, הקצף נולד מחדש,

ובין תנודות הגלים לתנודות ליבי

שמעתי תשובה שקטה:

גם שבר יכול להפוך לשירה.

גם כאב יכול להוליד אור.

גם אני - אולי - אוכל להיות שלמה.

הטלפון המשיך לצלצל.

צליל ועוד צליל, מתעקשים לחדור אליי,

כמו קול מבחוץ שמבקש להזכיר לי -

יש חיים גם מעבר לים,

מעבר לשקט,

מעבר לשבר.

הרמתי אותו ביד רועדת,

ותהיתי אם לענות.

כי לפעמים יותר קל לשקוע במנגינה

מאשר לחזור למציאות.

צליליו של בטהובן ליטפו אותי,

מנתקים אותי מהמציאות.

ובפעם הראשונה מזה זמן רב

הרגשתי שהכאב שלי -

לא רק שלי.

שהוא שייך לעולם כולו,

והעולם שר איתי.

הבטתי בצג - זאת אמא.

היא בטח מודאגת.

לא יפה מצידי לא לענות.

אבל הידיים קפאו.

הלב המדמם מבקש שקט.

הבריחה חזקה ממני.

היא לוחשת לי להיעלם,

גם אם זה אומר להתרחק

מהדבר היקר לי בעולם -

מהמשפחה.

עצמתי עיניים.

בין קולות הגלים לצלילי בטהובן

שאלתי את עצמי בשקט:

כמה עוד אפשר לברוח?

והאם אמא תדע למצוא אותי גם הפעם -

מתחת למיטה של החיים?

אולי הים יספר לה.

אולי בטהובן ילחש במקומי.

ואולי היא פשוט תדע -

כמו שתמיד ידעה -

שגם כשאני מתחבאת,

אני רק מחכה שימצאו אותי.

ויחייכו.

*** אמא

היא ברחה -

ברחה.

ברחה.

המחשבה הלמה בראשי, דופקת בקצב מהיר מדי, גורמת לליבי לדפוק בפעימות - כואבות, שורפות.

הפחד כרך את צווארי כנחש צפע - חמקמק, מהיר, הרסני.

ושאלה אחת, חדה, זעקה בתוכי אלפי קריאות לעזרה:

מה עושים עכשיו?

ישראל הביט בי. עיניו זעקו באמפתיה שקטה: תרגעי.

"היא תחזור," קבע בקול בטוח, כאילו עצם המילים יכלו להחזיר אותה הביתה.

"אבל אם היא… אם היא פגעה בעצמה?" לחשתי, מתביישת להעלות בקול את הפחד הגדול מכול, הפיל הכבד שבחדר.

בושתי התערבבה בחמלה, והלב שלי קרע את עצמו לשניים.

"לא," הוא פסק שוב, בקול החלטי, ברור, כנה - אותו טון יציב שתמיד היה עוגן בתוך הסערות שלי.

"אני פוחדת," הודיתי. פני בערו, אדומות מבושה.

הוא שתק לרגע, ואז הרים את עיניו אליי. קולו רך, כמעט זר בשבריריותו:

"גם אני."

השקט שנפל בינינו היה כבד מחד מכבד ומכיל מאידך.

השעון שעל הקיר תיקתק באכזריות, כאילו כל שנייה מרחיקה אותה עוד צעד מאיתנו.

אוויר החדר היה סמיך, לחוץ, כמעט בלתי אפשרי לנשימה.

פתאום - צלצול.

חד, מתכתי, קורע את הדממה.

שנינו קפצנו ממקומנו.

ישראל רץ אל הטלפון, אצבעותיו רעדו קלות כשהרים את השפופרת.

אני עקבתי אחריו במבט, ליבי דופק במהירות שאיימה להשבית אותו לאלתר.

"כן?" קולו יצא מהוסס, כמעט לוחש.

שתיקה מהעבר השני.

רק נשימות.

"מי זה?" שאל שוב, חזק יותר.

אני נעמדתי לצידו, גופי קפוא.

ואז, בקול שבור - לחישה כמעט בלתי נשמעת:

"אבא , אמא..."

העולם עצר.

זה היה הקול שלה.

"אני… אני לא יודעת איפה אני."

הדמעות פרצו מעיניי.

ישראל סימן לי לשמור על שקט, והקול שלו הפך עוטף, רגוע להחריד:

"אנחנו איתך. הכול בסדר. תגידי לי מה את רואה מסביבך."

שתיקה נוספת.

רק יבבה קטנה.

ואז:

"יש גדר חלודה… ואני שומעת רכבת."

החלפנו מבטים.

ישראל כבר חיפש בעיניו את המפתחות.

אני כבר ידעתי - אנחנו יוצאים לדרך.