יֶלֶד קָטָן
כָּלוּא בֵּין זְכוּכִיּוֹת,
יָד אֲפֵלָה נוֹגַעַת -
נֶאֱבָק לִהְיוֹת.
יֶלֶד קָטָן
חָשׂוּף, בְּלִי חוֹמוֹת,
מַסְתִּיר בְּיָדוֹ
שְׁאֵרִית מֵהַמִּגְנָנוֹת.
יֶלֶד קָטָן
מְפַחֵד לִחְיוֹת,
הָאִישִׁיּוּת נֶעֶלְמָה -
נוֹתַר גּוּשׁ עֲצָמוֹת.
יֶלֶד קָטָן
שֶׁצָּרִיךְ שֶׁמִּישֶׁהוּ אֶחָד
יָשִׂים לֵב,
וְיַצִּיל אוֹתוֹ מִן הַשָּׂטָן.
יַצִּיל אוֹתוֹ מֵעַצְמוֹ לֶעָתִיד.
פרק 4 ❤️🩹/ © כל הזכויות שמורות
פסיכולוג:
אמרת בפגישה הקודמת שאתה לא יודע מי אתה.
אני רוצה שנחזור לשם.
מה זה אומר בשבילך - לא לדעת מי אתה?
נער:
זה אומר שאני מנסה להסתכל במראה ולא מצליח.
רואה רק... מישהו שעדיף שלא היה.
פסיכולוג:
אתה מדבר על עצמך כמו על צל.
אבל גם צל נוצר מאור.
נער:
אור?
אולי פעם.
עכשיו אני רק העתק מטושטש של מישהו שלא קיים יותר.
פסיכולוג:
העבר שלך חלק ממך, אבל הוא לא כל כולך.
אתה רוצה שכולם יראו רק את מה שקרה .
אבל אני שואל - מה עוד יש בך?
נער:
[שותק]
פעם הייתי טוב במוזיקה.
לא נגעתי בגיטרה מאז שזה קרה.
פסיכולוג:
ולמה?
נער:
כי זה הזכיר לי שיש לי ידיים.
וידיים... הן גם אלו שחטאו.
פסיכולוג:
אותן ידיים יכולות גם לנגן, גם לבנות, גם לעזור.
המעשים שלך לא מוחקים את היכולת לעשות טוב.
נער:
זה קל להגיד.
קשה להאמין.
פסיכולוג:
לא אמרתי שזה קל.
אמרתי שזה אפשרי.
[שתיקה ארוכה. הנער מנענע ברגליים, מתאמץ לא להביט בעיני הפסיכולוג.]
נער:
ולמה בכלל אכפת לך?
יש לי הרגשה שאתה מתעקש לראות בי משהו שאין בי.
פסיכולוג:
כי ראיתי אנשים נשברים וקמים.
וגם אתה יכול.
השאלה היחידה היא אם תיתן לעצמך צ'אנס.
נער:
[לוחש]
אני לא בטוח שמגיע לי.
פסיכולוג:
מגיע או לא - זה לא העניין.
אתה חי.
ולחיים יש ערך, גם כשכואבים.
[הנער עוצם עיניים. שקט. כאילו המילים כבדות עליו מדי, אבל לא נעלמות]
נער:
אני עשיתי מה שעשו לי וזה לא נסלח.
{נשימה כבדה}
פסיכולוג:
אתה רוצה לספר לי על זה?
נער:
להודות בעוד משהו ששיקרתי בו להורים? להוסיף להם עוד צער?
פסיכולוג:
זאת בחירה שלך אם לשתף אותי או את ההורים, אני חושב שזה ייטיב לך.
נער:
[שפתיים רועדות]
הייתי ילד… בן עשר.
מישהו שחשבתי שאפשר לסמוך עליו, הרבה שלי… הוא פגע בי.
אני זוכר כל פרט.
הרגשתי רע, רע ממש, לא בסדר, פגע רע.
הוא איים עלי שאם אספר הוא יהרוס לי ולמשפחתי את החיים.
מאז רק שמעתי בראש שאני האשם.
פסיכולוג:
[בשקט, בקול יציב]
ילד לא אשם במה שעושים לו.
אתה לא אשם בזה.
נער:
[מתפרץ, דמעות חונקות את המילים]
אבל אחר כך - כשגדלתי - אני כן עשיתי!
אני חזרתי על זה.
אני פגעתי במישהי אחרת.
כאילו נהייתי בדיוק מה שפחדתי להיות!
איך אפשר בכלל לחיות עם זה?!
פסיכולוג:
אני שומע את הכאב שלך.
זה לא מוחק את מה שעשית - זה פצע אמיתי, עבורה וגם עבורך.
אתה גם נפגע וגם פוגע.
ואת שני החלקים האלה אתה חייב להכיר.
נער:
[לוחש]
אז אני מפלצת.
פסיכולוג:
מפלצת היא מישהו שלא אכפת לו.
אתה בוכה. אתה מתייסר.
זה לא עושה אותך חף מאחריות - אבל זה אומר שאתה רוצה להיות אחר.
נער:
[שותק. אגרופים קפוצים. אחרי רגע לוחש]
אבל היא… היא סובלת בגללי.
אני סחבתי בפנים - אבל היא סוחבת על עצמה פי אלף.
ואין דרך למחוק את זה.
פסיכולוג:
צודק. אי אפשר למחוק.
אבל אפשר לבחור שלא להוסיף עוד כאב, ולחפש איך לבנות חיים של תיקון.
זה תהליך ארוך, אבל הוא מתחיל בצעד קטן.
נער:
[מבט מבולבל]
צעד? איזה צעד יכול לשנות משהו כזה?
פסיכולוג:
צעד ראשון - לא להישאר עם זה לבד.
כבר עשית אותו עכשיו, בזה שסיפרת.
הצעד הבא - אני רוצה שתיקח מחברת.
כל פעם שתעלה בך מחשבה שאתה "מפלצת" או "לא שווה" - תרשום אותה.
בלי למחוק, בלי להסתיר.
אנחנו נסתכל על זה ביחד בפגישה הבאה.
[הנער מהנהן לאט. הוא נראה מרוסק, אבל גם נושם טיפה ביותר חופשיות. הדמעות עוד זולגות, אבל יש בהן משהו פחות חנוק.]
פסיכולוג:
זה לא יעלים את מה שהיה.
אבל זה ייתן לך התחלה של דרך - דרך שלא בורחת, אלא מסתכלת באמת בעיניים.
[הנער קם, מתעכב רגע ליד הדלת]
נער:
[לוחש כמעט לעצמו]
אני מפחד.
פסיכולוג:
זה בסדר לפחד.
העיקר שלא תישאר לבד בתוך הפחד הזה.
***
דינה
יש ימים שאני נכנסת לבועה של עשייה.
רצה. מתזזת. עושה.
מרגישה "סופרמאם".
אבל כשהימים האלה נגמרים -
והשקט מתגנב חזרה -
הלב שלי מתחיל לשרוק.
יללה חלשה, כמו זאב פצוע.
בגלל זה אני אוהבת את הזמן של העשייה.
זה זמן שבו אני לא מתבוננת בעצמי,
לא שומעת את הלב,
רק מודדת תוצאות.
יש שיגידו שזו בריחה -
אני קוראת לזה אוויר לנשימה.
כשאפרת סגרה ווארט, הייתי מאושרת.
לא רק בגלל הריגוש של אם שמבינה
שהגוזלית שלה פורחת מהקן,
ובונה קן חדש, חם ואוהב, משלה.
אלא גם כי זה היה בשבילי מסלול בריחה מהכאב.
זה היה לפני שהפרשה התפוצצה.
לפני שהתחלנו להבין מה הבן שלנו עשה.
או יותר נכון - את מי הוא פצע.
במקום לשקוע בכאב, ברחתי.
מהעיניים המלוחות שלו,
מהמבטים,
מהשנאה שלי אליו המהולה ברחמים,
ובעיקר - מרגשות האשם.
רגשות שפעפעו בי,
ואני דחיתי, התכחשתי.
מלכת הבריחות.
אבל כשהזרקורים כבו,
והגוזלית נדדה לבנות את קינה,
לא היה לי לאן לברוח.
נאלצתי להביט לו בעיניים,
בצבע הירוק החלוש הזה, ספוג הדמעות.
הייתי חייבת, בפעם הראשונה, להיות נוכחת.
אז החלטתי לפנות מקום בלב.
לאישה ממושקפת,
עם כוס קפה רותחת
ולב עוד יותר רותח מאמפתיה.
אילנית, הפסיכולוגית שלי.
היא נתנה לי פשוט להיות.
בלי מסכות.
בלי מבט בוחן או מרוחק.
פשוט - אני.
בהתחלה זה היה קשה.
הלב הרגיש מלא מדי,
בלי מקום לעוד נפש.
אבל אז, שוב, כשפגשתי את מבטו של רפאל,
הבנתי:
אני חייבת לתת לה מקום בלב,
כדי שאצליח להכיל גם אותו שם.
ומשם התחיל המסע.
אילנית הקשיבה לסיפור של רפאל,
אבל יותר מזה - היא הקשיבה לי.
יחד פירקנו את מה שעבר ועובר עליי,
כדי שהעתיד יעבור עלינו טוב יותר.
באחד הימים היא ביקשה שנדבר איתו.
אני, שמואל, והוא.
נשאל מה הוא מרגיש.
ועשינו את זה.
באמצע הלילה,
כשהירח נצץ בארשת שלווה,
יצאנו שלושתנו.
אמא. אבא. בן.
כביכול רגיל.
אבל בעצם - כל כך לא.
הלכנו שלושתנו,
בפסיעות כבדות.
הדשא היה רטוב מטל,
הירח הסתכל מלמעלה,
מכושף ומסתורי יותר מאי פעם.
ישבנו על הספסל.
אני ליד שמואל,
ורפאל מולי.
הידיים שלו שיחקו בקצה החולצה,
והעיניים ברחו לכל כיוון חוץ מאתנו.
עברו כמה רגעים של שתיקה.
שתיקה מרפאה, כזאת שמשחררת את הכבלים הבלתי נראים,
פותחת לבבות.
עד ששמואל אמר בשקט:
"רפאל… אנחנו רוצים לשמוע ממך. מה אתה מרגיש."
בהתחלה הוא שתק.
השפתיים רעדו.
ואז, בלי להרים עיניים, הוא לחש:
"אני מרגיש… שאני לא שווה.
שלא מגיע לי אפילו לשבת פה איתכם."
המילים שלו חתכו אותי,
עמוק. כמו סכין מחודד.
הלב נטף מדם.
אבל לא נתתי לדמעות לברוח.
אמרתי לו:
"אתה הבן שלי. גם אם נפלת,
גם אם עשית דברים קשים -
אתה חלק ממני.
ואני לא מוותרת עליך."
הוא הרים אליי מבט מהוסס,
ירוק, מלא דמעות.
העיניים ביקשו משהו -
אולי מחילה, אולי חיבוק,
אולי פשוט לדעת
שיש לו עדיין בית לחזור אליו.
שמואל הוסיף בקול יציב:
"אנחנו לא מתכחשים למה שהיה.
אבל אנחנו גם לא נברח ממך.
אתה שלנו.
ואנחנו איתך - בדרך התיקון,
כמה שהיא תהיה קשה."
ואז, פתאום, בקול חנוק,
כמעט בלתי נשמע:
"גם אני… גם בי פגעו."
הלב שלי קפא.
המילים נפלו כמו ברק.
שמואל קפא לידי.
רק הירח המשיך להאיר,
כאילו מתעקש לחשוף את האמת.
רפאל נשם בכבדות.
"אני הייתי בן 10.
הרבה בתלמוד תורה קרא לי באחת מן ההפסקות.
חשבתי שאפשר לסמוך עליו.
אבל הוא… הוא נגע בי.
איים עליי.
אמר שאם אספר - הוא יהרוס לנו את החיים."
הקול שלו נשבר.
דמעות חמות גלשו בלי שליטה.
"מאז הרגשתי… שאני פגום.
שאני האשם.
שאני נושא איזה חטא…
עד שלא יכולתי יותר -
וחזרתי על זה בעצמי.
הפכתי להיות… מה שהכי פחדתי ממנו."
הדמעות שלי פרצו החוצה,
שורפות.
כל הגוף רעד.
שמואל הושיט יד,
בקול רועד אבל חד:
"רפאל. ילד לא אשם במה שעשו לו.
שם - אתה הקורבן.
אבל כשבחרת לפגוע בעצמך -
שם האחריות היא רק שלך.
זה חטא שלך.
ואת זה אף כאב עבר לא מוחק."
רפאל התייפח בשקט.
"אני מרגיש שאני שבור. שאין לי זכות קיום."
אמרתי לו,
בקול חנוק, אבל יציב:
"אתה שבור - אבל לא חסר ערך.
אתה אחראי למה שעשית,
ואנחנו לא מנקים אותך מזה.
אבל עצם זה שאתה מסוגל לראות,
לבכות, להודות -
זה הצעד הראשון שלך בדרך של תיקון.
מה שפגעו בך מסביר,
אבל לא מצדיק."
הוא לא ענה.
רק כיסה את פניו בידיים,
ודמעות כבדות זלגו מבין האצבעות.
ואני, בתוך הכאב,
הרגשתי שמשהו זז.
כמו דלת חרישית שנפתחה.
לא ישועה. לא פתרון.
אבל התחלה.
***