אֵי שָׁם, בַּמִּדְבָּר הַצַּחוֹר
הִסְתּוֹבְבָה נֶפֶשׁ עֲיֵיפָה.
חִפְּשָׂה אַחַר מְקוֹר מַיִם חַיִּים,
שֶׁיַּפיחַ בָּהּ רוּחַ, וְירְוֶוה אֶת צִימְאוֹנָהּ.
וְרֶגַע לִפְנֵי שֶׁנִּגְדַּע חוּט תִּקְוָותָהּ-
רָאֲתָה בְּאֵר קְרוֹבָה.
וְחָשְׁבָה: תַּמוּ הָיִסּוּרִים.
צָעֲדָה בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת, בְּהוֹדָיָה.
אַךְ כְּשֶׁהִתְקָרְבָה- נֶעֱלמָה הַבְּאֵר.
הוֹתירָה אוֹתָהּ לְבַדָּה.
אֵין מַיִם. רַק שֶׁמֶשׁ קוֹפַחַת,
וְאַפֵקְט פָאטָה מוֹרְגָּנָה,
שֶׁנָּתַן לָהּ רֶגַע שֶׁל תִּקְוָה -
כְּדֵי לְהַזְכִּיר לָהּ אֶת הָרִיק.
***
פרק 3 ❤️🩹/ © כל הזכויות שמורות
הודיה
פעם, אחרי כל מה שקרה, חשבתי שחברות פועלת כמו אפקט פאטה מורגנה.
כשהלב זקוק לה, וכשהנפש מתייבשת מכאב, פתאום היא מופיעה. כאילו היא הייתה שם תמיד. כמו מושיעה.
אבל ככל שאת מתקרבת, תולה את כל תקוותייך בה, את מגלה שזו רק אשליה.
אין באר.
אין מים.
ואין חברות אמיתית.
רק תעתוע של ראייה.
מיצג שווא, שהלב רצה כל כך להאמין בו.
אבל אז, כשהכרתי את שני- הכול השתנה.
זה היה באמצע כיתה ט', הזמן שבו כולן כבר הסתדרו להן בקבוצות, שהן כמין ריבועי זכוכית שקופים, כמעט בלתי חדירים.
ואם את איכשהו מצליחה לחדור פנימה- את יודעת: אין דרך חזרה.
אבל שני לא הייתה חלק מקבוצה.
היא הייתה באר בודדה באמצע מדבר.
אבל אמיתית.
כזו שלא נעלמת כשמתקרבים.
וגם אני, הייתי בדד.
עמוק בתוך ים הכאב שהתחולל בי.
וכך נפגשנו- שתי נפשות צמאות בלב מדבר.
חברות של אמת.
מכששאלתי אותה פעם למה לא ניסתה להצטרף לאחת הקבוצות - הרי יכלה - היא ענתה בפשטות:
"לא רציתי להיחנק שם."
והבנתי אותה.
היא לא אדם של נורמות, היא אדם של חופש.
וגם כשזה כולל להיות לבד- היא לא תוותר על דרך החיים שלה.
אבל חברות, גם אם היא אמתית, לא נשארת תמיד מדבר שקט.
לפעמים היא גם רעידת אדמה קטנה. כזו שמתחילה בלחישה, ונגמרת בשתיקה.
זה היה ביום חמישי.
היום ההוא שבו הגעתי לכיתה וידעתי- אני לא אצליח לדבר.
עם אף אחת. אפילו לא עם עצמי.
משהו בי נשבר בלילה. לא ידעתי להסביר מה.
אולי זה היה גלי כאב שעלו מין האוב, ואולי זה היה סתם זיכרון קטן וכואב.
אבל זה היה שם, נוכח ואכזרי.
ואז היא נכנסה.
שני.
רציתי שתיגש, רציתי שתשאל.
אבל היא לא באה.
היא הסתכלה. ראיתי שהיא שמה לב.
אבל היא הפנתה את הראש.
ובאותו רגע חשבתי- טעיתי בה. היא לא באר, היא הייתה רק אשליה מתוקה. עוד פאטה מורגנה.
אבל אז, כשהפסקתי לחכות לה, היא התיישבה לידי.
בלי מילים.
רק נוכחות.
והניחה לי פתק.
שורה אחת בכתב היד העקום שלה:
"גם כשאין לי מילים, אני פה."
***
אמא
שרה לא שואלת שאלות בטלפון.
רק אומרת, בקולה השקט והברור:
"תהיי אצלי תוך עשר דקות. אני מרתיחה מים."
אני יוצאת בלי לחשוב.
בלי תיק, בלי מטרייה.
רק עם הלב ביד, פועם, כואב, מבולבל.
העולם בחוץ ממשיך להתנהל כרגיל.
אנשים הולכים, מכוניות עוברות, ילדים צוחקים.
ורק אני- בקושי מצליחה לעמוד.
הרחוב חשוך ורטוב, טיפות הגשם נוקשות על המרזבים כמו פעימות לב, מתערבלות עם פעימותיו של הלב שלי.
כל צעד שלי מהדהד בין הבתים הישנים, מזכיר לי כמה ריקה אני מבפנים. כמה אני לבד בתוך כל זה.
כשהגעתי אליה, הדלת כבר נפתחה.
היא ידעה.
"ראיתי אותך מהחלון." היא אומרת בפשטות.
לא חיבוק. לא נגיעה.
רק מבט אחד- שמבין, שמכבד, שלא שואל.
אנחנו מתיישבות.
הקפה בינינו, ממתין כמו שותף סמוי. עד שלישי לכאב.
השתיקה בינינו לא מביכה, היא שתיקה של אמון.
"זה לא משהו קטן, שרה." אני לוחשת.
"אני יודעת." היא עונה.
"זה... לא רק קושי. זה פשע."
"אני יודעת."
"הם רוצים שנשתוק."
"אני יודעת."
"הם הציעו כסף."
היא שותקת הפעם.
והשתיקה שלה- אומרת יותר מכל מילה.
אני בוכה.
באמת.
לא כמו קודם, לא דמעות שאפשר להסתיר תוך כדי שאני חותכת בצל.
בכי שקט, עמוק, חונק.
של אמא שראתה את הבת שלה נעלמת- לא בגוף, אלא בנפש.
"מה אני עושה, שרה?" הקול שלי כמעט לוחש, "איך נלחמים כשאין לך אפילו מעט אוויר לנשום?"
שרה מרימה אליי מבט.
העיניים שלה לא מלאות רחמים, הן מלאות כוח.
כמו מישהי שכבר ראתה מלחמות, ויודעת שלפעמים שתיקה מסוכנת יותר מכל מילה.
"את עושה את מה שאמהות עושות." היא אומרת. "את לא נלחמת כדי לנצח, את נלחמת כדי שהיא תישאר."
אני בולעת רוק. "ואם אפסיד?"
היא לא מהססת:
"אם תשתקי- הפסדת מראש."
אני שותקת.
לא כי אין לי מה לומר, אלא כי הלב שלי מלא מדי כדי לדבר.
שרה מושיטה את היד שלה, מחליקה בעדינות לתוך היד שלי. היא לא לוחצת. לא שופטת.
רק נמצאת.
"אני לא רוצה לפגוע בנפש של הנער." אני שומעת את עצמי אומרת פתאום, בקול עייף.
"ההורים שלו מתחננים, אומרים שהוא בטיפול. שהוא מתפרק, ושזה יהרוס לו את החיים."
שרה נושמת עמוק.
המבט שלה נעוץ בעיניי.
לא מהסס.
לא בורח.
והקול שלה שקט, אבל כל מילה חותכת:
"הנפש של הבת שלך חשובה יותר. ושתיקה?
שתיקה היא זו שפוגעת.
בו. בסביבה. בך.
אנחנו לא 'נוקמות', אנחנו שוברות את המעגל.
אנחנו מונעות את הפגיעה הבאה."
היא לוגמת מהקפה, בדיוק ברגע הנכון.
ואז מוסיפה:
"תמר, במחלת נפש לא משחקים.
והשתיקה, היא זו שמאכילה את המחלה. הופכת אותה לווירוס שקט.
כזה שמדביק דור שלם."
אני בולעת את הרוק.
משהו בי רוצה לקום ולברוח, לשכוח הכול.
אבל משהו אחר בי- נשאר.
"אני מכירה עורכת דין חרדית," היא מוסיפה, "לא אחת שמחפשת שערוריות, אחת שמחפשת צדק. בשקט, אבל באמת."
אני נושמת.
לא כמו קודם.
לא סתם כי צריך,
אלא כי אני מרגישה שזה אפשרי.
אולי לראשונה- באמת.