נָגַעְתִּי בַּשֶּׁקֶר, בִּידַיִם חֲשׂוּפוֹת,
נִלְחַמְתִּי בְּדֶחֶף חֲסַר גְּבוּלוֹת,
וְהַלֵּב - אֵינֶנּוּ שָׁלֵם.
נָגַעְתִּי בַּשֶּׁקֶר, בִּידַיִם מִגְלִידוֹת,
נִלְחַמְתִּי בְּנֶפֶשׁ הַמִּושְׁחֶרֶת מֵעֲוֹנוֹת,
וְהַלֵּב - נותר אִילֵם.
וְעַכְשָׁיו, נִשְׁאַר
רַק לֶאֱחוֹת אֶת הַפְּגָמִים
וּלְהִתְפַּלֵּל
לְרִפּוּי.
פרק 2 ❤️🩹/ © כל הזכויות שמורות
פסיכולוג:
רוצה לספר לי מה קרה?
נער:
לא.
פסיכולוג:
זה למענך. אני כאן כדי לעזור, לא כדי לשפוט.
נער:
ככה גם ההורים שלי אמרו כששלחו אותי אליך.
בינתיים, לא נראה לי שאתה בדיוק מושיע.
פסיכולוג:
אני שומע.
רוצה בכל זאת לשתף?
נער:
אני לא מסוגל.
אני... רע.
רע ממש.
פסיכולוג:
אין דבר כזה אדם רע.
יש אדם שרע לו, שלא טוב לו.
נער:
אז אולי אני הראשון.
חריג גם בזה.
פסיכולוג:
מה הרגשת אז, בזמן שזה קרה?
נער:
[שקט רגעי]
בלבול.
ריגוש.
חוסר שליטה.
כאילו שד נדבק בי.
ומאז - רק בושה.
פסיכולוג:
כולנו מתמודדים עם חולשות.
אצל אחד זה בגוף, אצל אחר - בנפש.
נער:
נסה להסביר את זה להורים שלי.
או לשדכן, בזמנו.
פסיכולוג:
אני מחויב לשמירה על פרטיותך.
נער:
זה לא משנה.
כולם כבר מדברים.
לפחות הפכתי ל"מפורסם".
פסיכולוג:
יפה שאתה מנסה לראות את הצדדים החיוביים.
גם הומור זו דרך התמודדות.
נער:
יש תרופה לשיגעון?
פסיכולוג:
יש דרך.
נער:
זו הייתה שאלה רטורית.
רציתי לבדוק אם אתה משוגע כמוני.
והתשובה שלך די מחזקת את ההשערה .
אין דבר שיעזור לאדם בשפל שלי , אני חסר תקנה.
פסיכולוג:
למה אתה מרגיש חסר תקנה?
נער:
כי אני יודע מה עשיתי.
ואני יודע מה זה עשה לה.
ואין דרך להחזיר את זה לאחור.
פסיכולוג:
אתה רוצה לספר לי?
נער:
לא באמת.
אבל זה איתי כל הזמן.
היא...
העיניים שלה לא עוזבות אותי.
בהתחלה - שכנעתי את עצמי.
אחר כך - ברחתי.
והיום... אני פשוט לא יודע מי אני.
פסיכולוג:
היה בינך לבינה משהו שיצא משליטה?
נער:
משהו...
משהו שלא היה אמור לקרות.
ואני לא עצרתי.
ואולי אפילו לא רציתי לעצור.
אבל היא... היא שתקה.
ואני - פירשתי שתיקה כמו שהיצר שלי המליץ לפרש.
פסיכולוג:
שתיקה לא אומרת הסכמה.
נער:
עכשיו אני יודע.
אז לא רציתי לדעת.
והיום כבר מאוחר מדי.
הכול התפוצץ.
היא נעלמה בתוך עצמה.
ואני - הפכתי שם מוכר בכל מוסד
אבל לא בזכות.
פסיכולוג:
אתה מבין שהנפש שלה נשברה.
וזה לא דבר שנרפא בקלות.
נער:
אני יודע.
ואני שונא את עצמי על זה
אין לי מושג איך מתקנים דבר שנעשה
פסיכולוג:
תיקון לא מוחק, אבל הוא משנה כיוון.
זה לא קל
זה ארוך
אבל זה מסע שבעזרת ה' יביא לריפוי.
נער:
אז תעזור לי.
גם אם הדרך הזאת לא ברורה, גם אם היא כבדה.
רק תגיד לי שזה לא מאוחר מדי.
פסיכולוג:
זה מאוחר -
אבל לא מאוחר מדי.
וזה בידיים שלך.
***
דינה
בושה- היא לא דבר שצורח.
היא שורפת בשקט
כמו לבה רותחת שמתפשטת לאט,
לוחשת אש בכל פינה שבלב.
וזו לא סתם בושה.
זו בושה שהמקור שלה הוא הילד שלך
בשר מבשרך
הילד שגידלת
הילד שחיבק אותך כשהיה קטן מדי להבין
הילד שנדרת לאהוב, גם כשיהיה קשה,
גם כשהחיים יכאבו בגללו.
אני זוכרת את הרגע ההוא - בבית החולים
כשהנחתי אותו עליי לראשונה.
העור שלו היה רך וטהור
העיניים - נצצו בתמימות
והלב שלי - לב של אמא - התמלא באהבה שאין לה תנאים.
נשבעתי אז, בלי מילים,
שלעולם לא אוותר עליו.
לעולם.
ועכשיו - האהבה הזו עומדת במבחן
לא מבחן של סבלנות
מבחן של אמונה.
אני צועדת ברחוב
גשם דק מטפטף
נתקלת במישהי שהכרתי - פעם.
המבט שלה פוגש את שלי לשבריר שנייה,
ואז היא חוצה את הכביש, שותקת.
לא חיוך.
לא שלום.
רק מעבר חד, מדויק, חותך.
זה הספיק.
הטיפות שעל הפנים שלי כבר לא יודעות אם הן מהשמיים או מהלב.
כשאני חוזרת הביתה -
מחכה לי שקט.
חד. כואב.
ונער שמסתגר בחדר.
מתבייש בעצמו,
במה שעשה,
במי שנפגע בגללו.
ואני...
מתביישת בעצמי.
מרגישה אשמה.
אולי אם הייתי רואה מבעד לחיוכים,
הייתי מגלה את נקודת השבר.
אולי הייתי מספיקה לעצור את זה.
אולי.
אבל לא.
מה שנעשה - נעשה.
והזמן לא חוזר לאחור.
אז כל מה שנותר עכשיו -
זה רק להתפלל.
שישוב.
שיתקן.
שיהיה בו שוב ברק.
אחר, אבל אמיתי.
ולאהוב אותו.
גם כשכואב לי בגללו.
***