אין מקום למרירים.

בָּרַחְתִּי לְגַן עֵדֶן,
לְחַפֵּשׂ שָׁם מַהוּת.
מָצָאתִי אֹשֶׁר,
ורָצִיתִי לָמוּת.

בָּרַחְתִּי לַגֵּיהִנּוֹם,
חִפַּשְׂתִּי תִּקְוָה.
מָצָאתִי שִׁגָּעוֹן
עָטוּף בְּאַכְזָבָה.

מִסְתַּבֵּר שֶׁאֵין מָקוֹם לַמְּרִירִים.
***
15
הודיה
אף אחד לא מריר סתם.
אני אומרת את זה מניסיון.
בתור אדם מריר עם תעודות.
יש לי ימים שאני מרירה יותר ויש פחות,
אבל המרירות הזאת מגיעה ממקום פגיע, כאוב מפוחד.
ולא מרוע.
ועכשיו כשאני מול הפסיכולוגית הזאת, עם החיוך הרך והשיער האפור המחליד, המרירות שלי יוצאת על פול גז.
"אז תספרי לי עלייך." היא מבקשת, המשקפיים האדומות שלה יורדות אל קצה החוטם.
והיא רק מביטה בי בעיניים של אחת שראתה כבר הכל.
או לפחות חושבת ככה.
"עלי?"
שאלתי.
האנטגוניזם שלט בקולי,
ניסיתי לרסן את התגובה, אבל הרגשתי שאני לא שולטת בזה.
"מה את רוצה לדעת?
את הגובה?
את המשקל?"
היא לא זזה.
החיוך הרך שלה לא נעלם,
וזה רק עצבן אותי יותר.
רציתי שהיא תצעק.
רציתי שהיא תגיד שאני חצופה,
שאני ילדה רעה,
כמו שהמורות לוחשות
כשאני עוברת ברחוב עם חצאית
קצת פחות מהאורך המותר.
"מה שנוח לך,"
היא אמרה בקול אמפתי מידי.
"מאיפה שאת רוצה להתחיל."
 
"אז בואי נתחיל מהסוף,"
אמרתי,
והידיים שלי התהדקו על התיק.
"בואי נתחיל מזה שאני פה
רק כי אמא שלי בכתה.
ובואי נסגור מראש
שאת לא הולכת לתקן אותי?
 
רוחמה לקחה נשימה עמוקה.
היא לא רשמה כלום בפנקס שלה.
היא פשוט הורידה את המשקפיים לגמרי,
הניחה אותם על השולחן,
והסתכלה עליי.
ואמרה-
"את צודקת,
אי אפשר לתקן דבר שנשבר, אפשר ללמד איך לחיות עם הסדקים."
גיחכתי.
"את באמת חושבת שהקלישאות האלו עובדות עלי?"
"זה לא קלישאות חמודה, זו דרך חיים."
לא עניתי.
פשוט הבטתי בה.
המשפט שלה נשאר תלוי באוויר,
ריק,
כמו כל הסיסמאות ששמעתי אי פעם.
היא באמת חשבה שאני הולכת להתרגש מזה?
 
הצמדתי את התיק חזק יותר לבטן.
הורדתי את העיניים לרצפה,
לשטיח הלבן שלא עניין אותי.
החלטתי שאני לא פותחת את הפה יותר.
ארבע מאות שקל לשעה?
שאמא שלי תשלם.
אני פה פיזית,
אבל הנפש שלי רחוקה מכאן שנות אור.
 
רוחמה לא זזה.
היא לא ניסתה לדחוק בי.
היא פשוט ישבה שם,
בלי המשקפיים האדומות שלה,
והביטה בי.
השקט בינינו הפך למשחק כוחות.
מי תישבר ראשונה.
 
"את יודעת,"
הקול שלה חתך את החלל אחרי דקות ארוכות,
שטוח,
בלי טיפה של רחמנות.
"לשמור על החומות האלו כל היום, הודיה...
זה שורף המון אנרגיה.
לא נמאס לך להיות כל כך עייפה?"
 
היד שלי התהדקה על הרצועה של התיק.
לא נשמתי.
כי היא צדקה.
הייתי גמורה.
העורף שלי היה תפוס,
והנפש שלי הייתה מותשת
מלשמור על הפנים קשוחות בכל פעם שמישהו עבר מאחוריי.
 
אבל לא הוצאתי הגה.
נשארתי בשקט.
המבצר שלי.
מחכה שהסיוט הזה יגמר,
ואברח מפה- לעולם.
***