ברית של לוחמים

בְּעֵמֶק הַשֶּׁקֶר כָּלוּא לוֹ אֲרִי.

נִצָּב שָׁם אֵיתָן -

צִלְלֵי הַשֵּׁדִים מְהַלְלִים גְּבוּרָתוֹ.

מַמְלִיכִים אוֹתוֹ לָהֶם לְאָב רַחֲמָן.

בְּעֵמֶק הַתַּאֲוָה כָּלוּא לוֹ אֲרִי.

מְשַׂחֵק עִם הַגּוֹרָל.

צְחוֹק הַשֵּׁדִים מְסַחְרֵר קָרְבָּנוֹת,

נוֹטֵעַ בִּטָּחוֹן בְּאֲרִי אֻמְלָל.

בְּעֵמֶק הַמַּצְפּוּן כָּלוּא לוֹ אֲרִי.

נֶחְבָּט אֶל מוּל הַמּוּסָר.

סֶרֶנָדַת הַשֵּׁדִים צוֹרַחַת בְּתוֹכוֹ.

מַרְיוֹנֶטָה בִּידֵי הַשָּׂטָן -

סוֹפוֹ לְהֵהָפֵךְ לְעָפָר.

פרק 14❤️‍🩹/ © כל הזכויות שמורות 

רפאל-

אני כלוא.

יודע שזה לטובתי,

אבל כלוא בכלוב של זהב.

כולם נחמדים אלי,

מקבלים,

מכילים.

אבל זה מוזר,

ומרגיש לי לא הגיוני.

ואת האמת, הבדידות מתחילה להציק לי.

משעמם פה, מאד.

חברי לחדר לא ממש מתקשרים.

שלושתנו כלואים בתוך בועה של כאב.

כל אחד בעולם שלו, מתמודד עם עצמו, ואין לו את הכוח והיכולת להכיל עוד כאב.

יש את "עופר", הוא קיבוצניק אידיאליסט, שמאמין בשלום וסובל ממאניה דיפרסיה קשה.

יש את "תתו", הוא בכלל מנתניה וחלק מקהילה של יוצאי אתיופיה שמתמודד עם חרדות קשות.

ויש אותי- נער חרדי מבני ברק שסובל מתסמונת "הנפגע הפוגע", ולא מוצא לו מקום בעולם.

ולולי הסקרנות הבני ברקית שאני לוקה בה מידי פעם והשעמום הבלתי נגמר, הייתי נותן למפגש בין העולמות האלו להתמוסס כשהיה.

אבל הבטחתי לעצמי שמפה אני יוצא אדם חדש.

אדם שפשוט מעז.

ולילה אחד, שכל אחד מאיתנו היה קבור עמוק מתחת לשמיכה ומילות סבל ושנאה עצמית יצאו מידי פעם מהכרית, התחלתי לזמזם שיר.

אונברסלי כזה- "הלב שלי", של ישי ריבו.

והם הצטרפו אלי.

בהתחלה בשקט, ואז בקול.

שירה מחברת.

זה לא סתם סלוגן, זו מציאות.

ואז לאור הירח נחרטה ברית של שלום באוויר, ברית שלעולם לא נכתבה או נאמרה.

נוצרה קבוצת תמיכה חדשה לשלושה נערים אבודים.

כל אחד בדרכו שלו.

בצורת החיים שהוא מאמין.

בלי לנסות לשנות אותו.

פשוט להיות שם ולעזור.

ואז כל אחד פתח את הלב שלו, בצורה שלו.

היו שם קצת מילים והרבה שתיקה.

ולמרות כל השוני ביננו - היו שם נקודות חיבור מופלאות שעולות על הסטראוטיפים והדעות הקדומות שכולנו היינו מלאים בהם.

ואז ראיתי את שניהם באור אחר-

את "עופר" בתור גאון טכנולוגי לא ממומש, שההורים שלו לא זיהו עקב האווירה החקלאית שחי בה.

ילד עם הרבה אנרגיות, ושמחת חיים שלא נתנו לה מקום.

את "תתו" בתור בחור בעל אינטליגנציה גבוהה, שהוא ממש לוחם אמיץ.

וכשאני אומר לוחם אני לא מתכוון מהסוג שמחזיק רובה.

אלא כזה שנלחם על החיים שלו,

בכל שנייה מחדש.

ההורים שלו, יוצאי אתיופיה שעבדו בפרך בנתניה

כדי לבנות לו עתיד, ראו בו את ההבטחה הגדולה של המשפחה.

הילד החכם שייצא מהשכונה.

אבל אף אחד לא ראה את הקרב השקט שהתחולל בתוכו.

בכל פעם שהחרדה הייתה משתקת לו את הריאות,

הוא היה פשוט קופא.

מסתגר בתוך שתיקה קרה,

מנסה להדוף את השדים

שלוחשים לו באוזן שהוא אכזבה,

שהוא לעולם לא יצליח לעמוד בציפיות.

ויש אותי-

נער חרדי מבני ברק,

שתמיד אמרו לו שהכוח שלו הוא במילים, באותיות הקטנות של הגמרא.

וזה נכון, אבל מסתבר שיש בי מעבר.

יש בי את המוזיקאי שכותב את הנשמה שלו על דפים של פחד, תקווה, ורצון לעתיד טוב יותר.

ויש בי את היכולת לקלוט את הצליל עוד טרם נולד.

והכישרון הזה נותן לי מפלט

מהאשמה ששרפה אותי מבפנים.

ופתאום,

בתוך החושך של החדר,

הבנתי שזה רגע הסטורי,

רגע בלי שפיטה,

ורק חיבור,

אמיתי,

כן,

טהור.

של קבוצה של בחורים אבודים שמחפשים תרופה.

"עופר," לחשתי לתוך החושך,

כשהמנגינה של ישי ריבו מהנגן שלי דעכה לאיטה.

"איך אתה פותר את זה?"

"את מה?" הקול של עופר היה נמוך, כמעט רגוע.

אני יודע שהרוגע הזה מגיע מכדורים עגלגלים שנותנים לו תקווה.

"את הדיכאון. את המאניה. את כל הראש הזה שעובד מהר מדי."

 שתיקה ארוכה עטפה את החדר.

ואז שמעתי את תתו לוקח נשימה עמוקה, ראשונה מזה זמן רב,

בלי שהחרדה תחנוק אותו.

נשימה אחת.

חזקה.

כמו סימן שהוא פה.

מנצח את הקרב של הלילה.

מקשיב למנגינה שלי.

"אני חושב שהתשובה ברורה,"

לחש עופר.

הקול שלו הדהד בחושך,

יציב,

כמעט מכני.

"אי אפשר לפתור את זה, רפאל."

הלב שלי החסיר פעימה.

"מה זאת אומרת?"

"אתה חושב במונחים של באג,"

הוא אמר,

והבנתי שהראש הטכנולוגי שלו

שוב מפרק את העולם לקודים.

"אתה חושב שיש פה תקלה במערכת. שמישהו צריך לבוא ולתקן.

איזה כפתור ריסטארט

שימחק את מה שהיה,

ויאפשר לנו להתחיל מהתחלה.

אבל אין כפתור כזה.

הכדורים האלו,"

שמעתי את השמיכה שלו זזה,

"הם לא מוחקים את החושך.

הם פשוט מדליקים פנס קטן,

כדי שלא ניפול בדרך."

"אז מה עושים?"

השאלה יצאה לי מהגרון,

קטנה,

מבוהלת.

נער מבני ברק שמחפש פסק הלכה,

מחפש תשובה של מותר ואסור,

של שחור ולבן.

"לומדים לחיות עם הרעש."

עלתה השתיקה של תתו מהמיטה השנייה,

מצטרפת למילים של עופר.

"לומדים לנהל את המערכת

במקום שהיא תנהל אותך.

הראש שלי תמיד יעבוד מהר מדי,

הריאות של תתו תמיד ירצו להיסגר,

והאשמה שלך..."

הוא עצר.

לא ידע מה האשמה שלי,

אבל ידע שהיא שם,

שורפת.

"האשמה שלך תמיד תהיה שם ברקע.

החכמה היא לא להשתיק אותה.

החכמה היא להפוך אותה למשהו אחר."

"למה?" לחשתי.

"למנגינה."

אמר עופר.

"בדיוק כמו שעשית לפני רגע."

השתרר שקט.

שקט אחר.

לא החנק המעיק של תחילת הלילה,

אלא שקט של השלמה.

הבנתי שמפה אני לא אצא אדם בלי עבר,

אני אצא אדם שיודע לנגן את העבר שלו.

בלי לתת לו להרוס את העתיד.

***