צְחוֹק זֶה נֶחְמָד,
צְחוֹק זֶה נָעִים,
צְחוֹק זֶה מַסֵּכָה
נְתִיב בְּרִיחָה מִן הַחַיִּים.
***
פרק 13❤️🩹/ © כל הזכויות שמורות
הודיה
לצחוק זה טוב -
אמרו לי פעם.
זה משחרר, זה נעים, והכי חשוב - זה אפילו בריא.
אבל יש צחוק כזה שהוא לא צחוק טוב.
צחוק מוזר כזה, מובך, חולני.
צחוק חלול.
הצחוק הזה תוקף אותי הרבה.
כן, יש רגעים שהצחוק שלי אמיתי, אבל הם נדירים.
למשל כאשר רעות אחותי הקטנה מחייכת בזדוניות, כשהשוקולד מרוח לה על כל הפרצוף, והיא מסתכלת לי ישר בעיניים ואומרת שהיא בכלל לא נגעה בעוגה.
ברגעים כאלה השטות שלה
פשוט מנצחת את הכול והצחוק שלי יוצא אמיתי לגמרי בלי שום מאמץ.
אבל זה נדיר.
מאוד.
ובדרך כלל יוצאת מפי רק נהמה מוזרה שלסביבה עוברת אבל לי היא כואבת בגלל השקר שבה.
הצחוק הזה מלווה אותי יום יום. שעה שעה. דקה דקה.
גם עכשיו, כשהחברות שלי משוחחות לצידי בערנות, הצחוק השקרי שוב מבליח מבין שפתיי.
"ראיתן ת'פרצוף של ריבלין כשהיא גילתה שאין לנו שיעור איתה?"
זאת הייתה תמי.
כולן מגחכות, גם אני.
אפרת ממשיכה:
"מה היא חושבת, שנבכה מביטול השיעור? חיה בסרט המורה הזאת".
הן שוב מגחכות, גם אני.
"כל המורות אותו דבר, המטרה שלהן היא למרר את חיינו" חומת שרית.
שוב הן מגחכות, אני לא.
המשפט הזה מתסיס אותי.
ההסתכלות הזאת של אנשים מסוימים, שחושבים שהכול תמיד לרעתם, מצד אחד משגעת אותי ומצד שני מפחידה אותי.
אל תשברו לי את שאריות האמון בטוב שעוד נותר באנושות.
"אולי היא הצטערה על הזלזול שלנו", אני לוחשת. סומק עוטף את פניי בן רגע.
כולן ללא יוצא מן הכלל מנענעות את ראשן בשלילה.
"תאמיני לי שאנחנו לא מעניינות אותה, היא פשוט התבאסה שהיא תצטרך להביא לנו שכפולים כתובים במקום להכתיב לנו". פוסקת רות, מניחה את ידיה בפסקנות על השולחן הרעוע.
יש לי הרבה מה לומר. אני מעדיפה לשתוק ורק מצחקקת במבוכה.
הן ממשיכות בשיחה הרדודה.
תמיד ניסיתי להבין איך אנשים צוחקים מדברים נטולי היגיון, משמעות, אמת.
ואולי זאת רק אני שלא יכולה לצחוק על דברים שבשגרה, שאין לי את היכולת לקחת הכול בקלילות.
אני לא מחפשת גיחוכים, אני מחפשת יציבות בעולם שאינו מכיר מושג כזה.
"את בסדר?"
זאת הייתה שני.
רק היא מבחינה בשקט שעוצר אותי מלדבר.
"הכל טוב", אני זורקת חיוך נבוך, חברו הטוב של הצחוק השקרי.
צלצול.
ההפסקה נגמרת, שוב שיעור.
הראש שלי לא כאן. הוא עדיין משחזר את המילים חסרות הפשר שנאמרו בהפסקה.
שהפריעו לי וגרמו לי לדבר - משהו נדיר.
ואולי גם פגעו?
השכל הישר שואל אותי:
למה? ממה נפגעת? מה יש לך?
אבל הרגש הזה שמשחק בי כמו בומרנג, לוחש בהרסנות:
"הן בזו לך, בזו למה שאת חושבת. את אפס, אפס, אפס. סייג לחכמה שתיקה".
וזה כואב.
יכול להיות שהחיים עשו אותי רגישה, לא כלפי חוץ, כלפי פנים.
וזה קשה לחיות כך, שכל מילה מבחינתך היא חורבן.
שאת מרגישה את הלבבות של כולם פועמים, את כל הכאבים העמוקים שלהם
את רואה בהתבוננות אחת בעיניים.
זה שורף ומבלבל. גורם לך לרצות לברוח, לסגור את העיניים ולא לראות עוד את התהומות שאנשים מסתירים במילים ריקות.
השעה הבאה מרגישה כמו נצח. אני מביטה בשעון שעל הקיר, המחוגים זזים בכבדות,
מתווים את הדרך אל סוף היום. אל הפגישה איתה.
עוד כמה שעות אני אשב מול הפסיכולוגית.
השם הזה לבד מעורר בי פיק ברכיים, אבל גם תקווה קטנה, קלושה.
אולי היא תצליח לקלף ממני את המסכה?
אולי היא תבין את הצחוק החלול, בלי שאצטרך להסביר?
אני פוחדת.
פוחדת לפתוח את הלב המדמם, להראות לה את כל השריטות העמוקות שמקשטות לי את הלב.
אבל עמוק בפנים אני יודעת שאני כבר לא יכולה להמשיך לשתוק.
אני חייבת מקום שבו האמת שלי לא תיחשב למוזרה.
בסופו של דבר נגמר יום הלימודים.
יום מספר 97, נותרו רק 123 ימי לימודים.
נצח.
מאבק אין סופי.
יש כאלו שיגידו שימי הילדות עוברים בצ'יק.
שעוברים הכול ומתגעגעים אל הימים האבודים.
אני אומרת - אל תדון אדם עד שתגיע למקומו.
כי יש אנשים שכל יום בשבילם זה מלחמה, ולמרות זאת הם קמים בבוקר וממשיכים להילחם.
אז די לצטט סטיגמות, פשוט תבינו שיש אנשים שכל יום בשבילם הוא מלחמה מול האני שלהם.
אני אחת מאלו שמנהלת קרבות יום יום.
אמנם אין לי אמצעי הגנה פיזיים אבל יש לי בשפע מגננות פנימיות שיצרתי.
הצחוק שלי הוא השריון, החרב שלי היא השתיקה, והלב שלי הוא מרכז הקרב.
כולם מנסים לפגוע בו,
אבל רק בזכות אמצעי ההגנה שלי אני שורדת וממשיכה לפעום.
האוטובוס מגיע.
אני עולה אליו ומתיישבת ליד החלון. מניחה את המצח על הזכוכית הקרה, מביטה באנשים שברחוב.
כולם נראים ממהרים לאנשהו, לכולם יש יעד ורק אני נוסעת אל הלא נודע,
אל חדר קטן עם שתי כורסאות וקופסת טישו על השולחן.
הלב שלי דופק.
מה אומרים קודם?
איך מתחילים לפרט על חורבן?
אולי פשוט אשב שם ואשתוק.
אולי אצחק את הצחוק החלול ההוא ואבדוק אם היא מסוגלת לראות דרכו.
פעם אחת כבר נתתי את הלב שלי ונשרטתי. אז למה מצפים שאקריב אותו שוב?
האוטובוס עוצר.
מקום שקט, פסטורלי.
הרחק מאווירת הכאוס העירונית.
אני יורדת, רגליי צועדות בכבדות.
הדלת של הבניין מולי.
הגיע הזמן להפסיק לברוח.
***