'הַתְחָלָה חֲדָשָׁה',
זִמְזְמוּ הַשָּׂדוֹת.
'הַתְחָלָה מְבִישָׁה'.
זָעֲקוּ הָרוּחוֹת.
'עֵת לְשִׁנּוּי!'
הִדְהֲדוּ הֶהָרִים.
'עֵת לָעִנּוּי.'
צָרְחוּ הַשֵּׁדִים.
'שִׁגְרָה מְבֹרֶכֶת',
לָחֲשָׁה אָז הָאֵם.
'שִׁגְרָה מְבַיֶּשֶׁת'.
גָּנַח אָב לֹא שָׁלֵם.
***
פרק 12❤️🩹/ © כל הזכויות שמורות
רפאל-
שביל.
שמש חמה מידי.
ציפורים מצייצות בעליצות צורמת.
עולם מוזר, רחוק מרחק שנות אור ממה שאני מכיר.
הכל נראה טוב מידי, נעים מידי. ולכן גם מאיים כל כך.
צעדנו. אבא, אמא, ואני.
העיניים שלי מכוונות כלפי מטה, סוקרות את אבני החצץ במבט של שנאה מהולה במבוכה.
רציתי להיעלם.
מידי מוזרה לי הסיטואציה.
מידי.
ריח דק של פריחה עמד באוויר.
מסמל התחלה חדשה- אך מאיימת.
אולי מידי קוסמת.
אמא הניחה את ידה עלי.
התכווצתי.
מרגיש ילד, שחווה את ילדותו רק בגיל 19.
איחור טראגי, יש לציין.
ואבא-
אבא רק נעץ מבטים מוזרים על הסביבה.
היה שם הרבה תיעוב, אבל הכי- פחד.
ראיתי את זה על העיניים שלו, הירוקות, שלחשו איימה.
הוא דאג לי, באמת דאג, אבל הדאגה שלו היא שפה שאין לו מושג איך לדבר אותה.
"אז איך אתה מרגיש עם זה, רפאל?" אמא כחכחה בגרונה קלות, מנסה לסדוק את השתיקה.
לא ידעתי איך להגיב, אז רק לחשתי- "רגיל." בטון סתמי. עוד מילה ריקה שנועדה לכסות על הבלבול ששרף אותי.
לבסוף הגענו.
שער כסוף, נגוע בשאריות חלודה, ושלט קטן תלוי בראשו:
"ברוכים הבאים לבית לווינדור"
המילים 'כפר נוער טיפולי' הושמטו.
'מעניין למה', חשבתי לעצמי באירוניה.
"מי אתם?" שאל גבר קירח בעל מבטא רוסי כבד, שישב בביתן שמירה מתפרק.
אבא ניגש אליו, לחש משהו באוזנו, והשער נפתח בחריקה.
נכנסנו.
ומכאן הכל רק הפך לערפל מתוק מידי, חולני בצורה מסוכנת.
הרגשתי שאני לא באמת שם, רק צופה מהצד בסרט שמישהו אחר מביים.
אבל רשת המצלמות שארבה בכל פינה הבהירה לי היטב: אני לא צופה, אני השחקן הראשי.
בום.
שלוש מדרגות אבן.
איש שעומד בראשן, מחייך חיוך מקצועי וקר.
הר של טפסים, הוכחה כתובה ומפורטת לכמה אני פסיכופט.
ברכת הצלחה יבשה.
טיפוס במדרגות אינסופיות.
דלת נפתחת.
שני נערים זרים בעלי מבט אפאטי- כאילו כבר נגעו בסוף, בוהים בי.
וכרית, התחפרות נואשת שלי בה, בכרית.
הכל חלף מולי בדהרה.
סוס קרוע במערב הפרוע.
אוויר מילא את ראשי, והכל התחיל להסתחרר.
רציתי לברוח.
לרוץ ללא הפוגה, עד שהרגליים יקרסו.
רק כדי לדעת שעשיתי הכל כדי לא להיות פה.
הפסיכולוג אמר שזה חלק מ"לעשות הכל",
ללכת למקום חדש,
לפגוש אנשים שונים.
אבל לבנתיים,
הלב שלי רק מתייסר.
הפחד לופת בו בסדיסטיות,
ושואל:
למה אתה עושה את זה?
למה אתה ממשיך להרוס לעצמך את החיים?
ואז היא הגיעה, ההבנה המרה שאבא כנראה כבר עיכל מזמן.
האסימון הדהד בתוכי בעוצמה.
מי יתחתן איתי?
אני יודע שזו שאלה מוזרה לרגע זה,
ואולי היא לא במקום.
אבל היא שורפת אותי מבפנים.
כולם יודעים שאני רע.
כולם שמעו על מה שעשיתי.
כולם מדברים, מדברים, ושוב פעם מדברים.
הקולות השופטים, לגמרי בצדק.
הם רודפים אותי גם לכאן.
בחדר הסגור הזה, באמצע שום מקום.
כואבים. דוקרים.
אבל הקולות שבאמת שורפים, הם אלה הפנימיים.
אלה שגורמים לך לקונפליקט פנימי שאי אפשר לסבול.
שאי אפשר להשתיק.
אלו שגורמים לכל יום להיראות כמו מלחמה עקובה מדם בתוך הראש שלי.
ואני...
אני רק רוצה להגיע לסוף היום.
ולהרגיש שניצחתי.
ניצחתי את עצמי במאבק הנפש.
אולי, אי פעם, יגיע יום.
בו אוכל גם לנצח אותם,
ולהרגיש שלם.
***
דינה
ילד.
שלוש אותיות,
אינסוף רבדים.
חלומות,
שאיפות,
ואהבה אחת גדולה ששורדת הכל.
הם אומרים שהאהבה תנצח, אבל המילים הגדולות האלו מעמידות אותך לפעמים בקונפליקט חסר רחמים.
מצד אחד, את רוצה לגונן על הגוזל שלך מכל משמר.
מצד שני, הידיעה האכזרית שלפעמים הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות עבורו הוא לתת לו לעזוב את הקן. לשלוח אותו לחיים חדשים, בתקווה שיהיו טובים יותר מהחיים שהיו לו תחת חסותך.
וזה שורף. הידיעה הזו שנכשלת, שלא הגנת מספיק. או שאולי גוננת מדי. שהילד שלך שבור ומרוסק, והכל קרה במשמרת שלך.
בזמנים האלו, כשהכל קורס, אני פותחת ספר קטן. כריכה חומה, ישנה, נראה כמו ספר תווים של מוזיקאי קשיש. אבל בפנים הוא מסתיר מנגינה- מנגינת הלב.
הספר הזה הקשיב לי בכל קושי. הוא תמיד מבין אותי הכי טוב.
הוא יודע שלא עשיתי שום דבר מרוע, ולפעמים טועים. טעות קריטית, אולי.
אבל זו טעות, ואפשר לתקן אותה רק דרך הכאב הזה-
שילוח הגוזל שלי אל עבר חיים חדשים.
לספר הזה קוראים: תהילים.