מיתולוגיה של חיוך.

חֹשֶׁךְ.

שָׁקֵט.

נֵרוֹת דּוֹלְקִים -

רֶגַע שֶׁל אוֹר

בַּחַיִּים חֲשׁוּכִים.

אוֹר.

שִׂמְחָה.

רְגָעִים מְרַגְּשִׁים -

חִפּוּי עַל כְּאֵב עָמוֹק,

שׂוֹרֵף מִבִּפְנִים.

חֹשֶׁךְ.

שָׁקֵט.

נֵרוֹת מְכֻבִּים.

וַאֲנִי תּוֹהֶה:

כַּמָּה נֵרוֹת אֶצְטָרֵךְ לְכַבּוֹת

כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ שִׂמְחָה -

בַּחַיִּים.

פרק 11❤️‍🩹/ © כל הזכויות שמורות 

הודיה

אני צועדת -

ברחובות הסואנים.

אני יודעת שזה מוזר,

אבל אני מרגישה שכולם מסתכלים עלי,

בוחנים אותי,

מרגלים בפעולה.

ולא אני לא חולה בסכיזופרניה.

לפחות לא מאובחנת,

אני פשוט לוקה בין היתר בחרדה חברתית,

עוד משהו לפרוטוקול,

חתיכת קורות חיים יש לי.

אני עולה על הגבעה,

עוד כרגע מגיעה למקום המפגש,

למקום שחברות שלי מחכות לי,

רק לי.

בכדי שיהיה לי טוב,

אך הלב זועק:

הם רק מרחמות עלייך,

על מי שאת,

על מה שעברת.

וזה שורף לחשוב על זה,

ואחרי זה שואלים אותי למה אני מתבדלת מחברות.

זאת הסיבה-

אני מפחדת לגלות שהם לא חברות,

שהם תרמית,

עוד תעתוע שהעולם הזה גורם לי.

המורה שלי לספרות פעם הביאה לנו יצירה-

של הרמח"ל-

שמה לישרים תהילה-

והיא מדברת על יושר אבא של אמת

והמון אביה של תהילה-

ועל הברית שלהם :

שילדיהם יתחתנו,

שאמת יתחתן עם תהילה.

אך באחד מין הימים פרצה מלחמה.

שגרמה לבלבול בין אמת לבן רהב בן השפחה.

ולאחריה נקבעה לה חתונה בן רהב לבן תהילה.

אך ברגע האחרון,

רגע לפני שבירת הצלחת,

הגיע לו השכל וזעק-

"עצרו"-

זהו רהב-

זו תרמיתה של תרמית.

זה לא אמת שעומד כאן,

זה רהב שלבש את בגדיו."

השכל הצביע על השקר,

הוא קילף את המסכות.

הוא הראה להמון,

איך הם הלכו שולל אחרי הרעש,

איך הם האמינו למראה עיניים,

הסתכלו רק על הרהב ולא על האמת.

ושכחו את מה שהלב יודע.

וההמון השתתק.

וכולם קפאו במקומם.

ופתאום,

מתוך הערפל,

מתוך השקט,

הופיע אמת.

הוא לא צעק.

הוא לא היה צריך להוכיח.

הוא פשוט עמד שם,

בפניו הגלויות.

והשכל פנה אל תהילה

ואמר לה:

הנה הוא.

זה שחיכית לו.

זה שלא מרחם עלייך,

אלא אוהב אותך באמת.

זה שלא בוחן אותך,

אלא רואה אותך.

ובן השפחה נעלם,

נמוג כמו עשן של נר שכבה.

והתהילה חזרה לישרים,

והאמת חזרה הביתה.

ובאותו הרגע,

ואני עומדת שם,

בין הנרות הכבים,

מחכה לשכל שיבוא

ויגיד לכולם-

שזה לא אמת.

שהחרדה היא רק רהב,

ושתחת הכאב השורף-

אני עדיין

ראויה לתהילה.

***

נפגשנו.

אפרת,

יעל,

אני.

ובנדנה אדומה אחת, חשודה.

"היי," לחשתי,

הלחיים שלי הסמיקו.

העיניים ננעלו על הבד האדום,

ידעתי בדיוק מה הן מתכננות.

הלב שלי דפק על 700, מנסה לפרוץ החוצה.

"עצמי עיניים," פקדה אפרת.

"לא, זה בסדר..." גמגמתי, מנסה להחזיק את השאריות של השליטה.

"תזרמי, אנחנו לא באמת חוטפות אותך," גיחכה יעל.

אפרת צמצמה עיניים בצחוק: "אממ... לגבי זה? אל תהיי כל כך בטוחה."

זה היה אמור להיות ציני,

אבל זה לא הצחיק אותי.

רק גרם ללב שלי להרגיש שזה הסוף.

עצמתי עניים .

חושך.

אבל לא השקט המלטף של הלילה,

זה חושך שמרגיש כמו מלכודת שנסגרת.

הרגשתי את הבד מחליק על המצח,

מוחק את העולם,

חונק את הראייה.

הקשר התהדק מאחורי הראש,

ויחד איתו נחנק לי משהו בגרון.

"יאללה, צעד קדימה," הקול של אפרת הגיע מרחוק.

היד שלה ננעלה לי על המרפק,

מובילה אותי לתוך הריק.

אני צועדת.

עיוורת.

מפוחדת.

הרגליים רועדות, בוגדות בי.

השכל צועק שזה מוזר, שזו רק שטות של חברות,

אבל הלב משגר פלאשבקים, פגזים מהעבר.

בום.

אני בחדר.

שוב קטנה.

שוב בודדה.

משהו נוגע בי, מחלל את המרחב.

הוא סודק לי את המציאות,

ואני נשברת לרסיסים.

אני כבר לא אני.

רק צל.

שחור.

קודר.

גופה שעדיין נושמת.

בום.

אני חוזרת.

הווה.

הרגליים רועדות על המדרכה,

והחיוך המיתולוגי כבר מרוח לי על הפרצוף.

חיוך של אדם שהאנושות פגע בו,

הזה שמסתיר הריסות,

הזה שקובר תחתיו

כאב,

פחד,

אימה.

אני ממשיכה לצעוד,

בובה על חוטים של זכרונות,

ומחכה שהנשימה תחזור אליי.

"תנשמי," יעל אמרה, היד שלה תמכה לי בגב.

אבל הריאות שלי היו מלאות בחול של קבר,

בפיח מהשריפות של הנשמה.

כל מגע הוא איום,

כל לחישה היא פקודה.

הן חושבות שהן לוקחות אותי להפתעה,

הן לא יודעות שהן לוקחות אותי לשדה מוקשים.

"עוד רגע," אפרת הבטיחה.

הרגשתי את רעידותיה של האדמה,

או של הרגליים שלי.

אנחנו עולות.

הרוח הכתה בפנים שלי, מנסה לתלוש את הבנדנה,

לחשוף את השקר.

הייתי צריכה להגיד להן.

הייתי צריכה לצעוק שזה לא הזמן למשחקים,

שהשדים שלי לא אוהבים חושך יזום.

אבל החיוך המיתולוגי נשאר דבוק.

הוא החייל הכי נאמן שלי,

זה שמתייצב למלחמה גם גם כשאין סיכוי לנצח בקרב.

"הגענו," הכריזה אפרת.

הרגשתי את הידיים שלהן עוזבות את המרפקים שלי.

פתאום הייתי לבד בתוך הריק האדום.

חשופה.

הלב דפק - פום, פום, פום

 "אחת... שתיים... שלוש!"

הקשר הותר.

הבנדנה החליקה.

האור חזר - אבל הוא לא היה לבן.

הוא היה כתום, רועד, שברירי.

הן עמדו שם, על קצה הצוק המשקיף לים.

במעגל.

ביניהן דלקו נרות, המון נרות.

חלקם כבר כבו מהרוח,

חלקם נאבקו להישאר.

ובמרכז, על שמיכה פשוטה,

היו מונחים שלושה דברים:

בקבוק מים מינרליים,

חבילת ופלים שוקולד,

ודף נייר מקופל, עם השם שלי עליו.

"מה זה?" לחשתי, והפעם החיוך נסדק.

האמת הציצה מהסדק, רועדת.

"זה הרגע שלך," אמרה אפרת בשקט.

"רק את, והנרות האלה.

הבאנו אותך לפה כדי שתביני -

גם אם תכבי את כל הנרות בעולם, הודיה,

אנחנו נמשיך להדליק אותם מחדש.

כל לילה.

עד שתסכימי לראות את עצמך."

הבטתי בנשימות הקטנות של האש.

הן נראו כמוני -

נאבקות ברוח,

מנסות לא להיעלם.

הושטתי יד לדף המקופל.

היה כתוב שם משפט אחד, בכתב היד של יעל:

"מותר לך להיות עייפה מהחיוך שלך."

ובאותו רגע,

בין הנרות הדולקים לנרות הכבים,

התיישבתי על הדשא.

הבנדנה האדומה הייתה מונחת ליד הרגליים שלי,

כמו גווייה של פחד ישן.

ובכיתי.

לא את הבכי המנומס של הכרית.

אלא בכי של סכר שנפרץ,

של נשמה שסוף סוף מצאה מקום -

להיות פשוט שבורה.