הַתְרָעָה-
קַו אָדוֹם.
סַכָּנַת קְפִיצָה
אֶל תּוֹךְ שֶׁקֶט-
לְאֵין מוֹצָא.
הַתְרָעָה-
אֵין מָקוֹם
לְנְשָׁמָה שֶׁקָּרְסָה
אֶל תּוֹךְ הַסֵּבֶל-
זְקוּקָה לִפְרָסָה.
הַתְרָעָה-
לֵב אָדוֹם.
מְחַפֵּשׂ אַהֲבָה.
יָד שֶׁתַּחֲזִיק
שִׁבְרֵי תִּקְוָה.
הַתְרָעָה אַחַת-
שֶׁלֹּא כְּתוּבָה בַּשְּׁלָטִים:
לִפְעָמִים
עֶצֶם זֶה שֶׁמִּישֶׁהוּ עוֹצֵר,
וּמַצִּיב גְּבוּל-
מַצִּיל חַיִּים.
פרק 10❤️🩹/ © כל הזכויות שמורות
אור ,אבא , משפחה, קליניקה - מוות.
הכל התערבב לו בראש לעיסה.
מבחילה.
מאיימת.
מוזרה .
האור בקליניקה היה חזק מדי.
מסנוור, מנוכר.
רפאל פקח עיניים בבהלה, הלב שלו דפק במהירות , לא מסונכרן עם שום מחשבה.
בום.
בום.
בום.
הבזקי זכרונות החלו לבקוע , לכסות על הטשטוש המשקר.
על חוסר הדאגה, חוסר הפחד, ההתכחשות.
"זה באמת קרה".
הגרון היה יבש, הלשון כבדה.
חלול לו מבפנים, הכל ריק , לבן, נטול משמעות.
הרב אבינתן ישב מולו.
לא מחייך.
לא מאיים.
פשוט שם.
"בוקר טוב," אמר, כוס קפה בידו.
המילים נתקעו לרפאל בגרון.
הוא הנהן, משפיל מבט, פתאום מתבייש.
זיכרון של איך שנכנס לכאן בלילה - הריח, הכאב , הזעקה - גרם לו לרצות להיעלם.
"אני... סליחה", נפלט ממנו.
"אני לא יודע מה עבר עליי. אני לא תמיד ככה, אני נשבע".
הרב הקשיב. לא ממהר.
"בוא רפאל תישב ,תשתה משהו , כמה סוכר בקפה ?"
"2 כפיות, תודה" אמר בחיוך מהוסס.
הם התיישבו , שערו הסתור של רפאל , פניו האדמות, נשימותיו הכבדות , ועניו המבריקות היו רק קמצוץ ממה שעברו בלילה.
"רוצה להסביר לי מה קרה לך?" שאל הרב אבינתן .
רפאל , דיבר מהר יותר, כאילו מפחד שלא יבינו אותו , לא יתנו לו צ'אנס.
"זה פשוט... לפעמים הכול מצטבר. ואני מרגיש שאני תופס יותר מדי מקום, שאני מכביד, ואז אני מנסה להשתיק את זה, וזה רק מחמיר".
הוא השתתק.
הגרון צרב.
"אתה עדיין קצת מבולבל," אמר הרב בשקט.
"וזה הגיוני אחרי לילה כזה."
המילה לילה גרמה לו להתכווץ.
הוא נזכר ברצפה, בקיר, במחשבה החדה ההיא אולי עדיף להפסיק להילחם,
והבטן שלו התהפכה.
"אבל," המשיך הרב, והטון השתנה,
"מה שקרה אתמול - לא יכול לקרות שוב."
המילים פגעו בו חזק יותר ממה שציפה.
לא בגלל הכעס- בגלל ההבנה שהוא צריך לשלוט בעצמו - לבד.
"אני לא תכננתי את זה," אמר במהירות, כמעט נעלב.
"אני לא... זה לא שאני רוצה למות או משהו. זה פשוט יוצא".
ואז, בקול שקט יותר:
"לפעמים".
הרב הביט בו ארוכות.
"אני לא מדבר על כוונות," אמר.
"אני מדבר על סכנה."
"אז... מה," שאל, והלב שלו דפק חזק.
"עשיתי משהו שאי אפשר לתקן?"
הרב נשען קדימה.
"לא," אמר.
"אבל זה כן קו אדום."
המילים קו אדום הדהדו בראשו.
משהו בהן גרם לו להרגיש מסומן.
כאילו עכשיו הוא "מקרה".
"אני לא יודע לעצור את זה," אמר בכנות כואבת.
"כשזה מתחיל, אני כבר לא באמת שולט."
הוא שתק רגע, ואז הוסיף בלחישה:
"וזה מפחיד אותי."
הרב הנהן.
"ולכן, אמר,"קליניקה לבד לא מספיקה לך עכשיו."
המילים נפלו עליו כמו אבן.
לא מספיק.
גם אני לא מספיק טוב.
הוא הרגיש דקירה של בושה.
רצה להגיד משהו, אבל לא ידע מה.
הרב קם, ניגש לשולחן, הוציא תיקייה.
"אני חושב על מסגרת חיצונית," אמר.
"כזו שלא משאירה אותך לבד עם זה."
"אשפוז?" רפאל שאל מיד, והלב שלו קפץ.
המילה נשמעה לו כמו סוף.
"לא," ענה הרב בנחרצות.
"אם הייתי חושב שאתה צריך אשפוז - לא היינו מדברים."
הוא חזר לשבת.
"כפר נוער."
המוח של רפאל הסתחרר.
כפר נוער נשמע לו כמו גלות.
כמו הודאה בכישלון.
"אבל אני לא... לא משוגע" אמר, והעיניים שלו בערו.
"אני פשוט מרגיש יותר מדי. זה הכול."
הרב לא נרתע.
"וזו בדיוק הסיבה," אמר.
"יש מקומות שמרגישים יותר מדי הם לא בעיה - הם פשוט צריכים קרקע אחרת."
רפאל צחק צחוק קצר, חנוק.
"אבא שלי יחשוב שהשתגעתי, שאין לי סיכוי"
הוא שתק רגע, ואז בקול שבור:
"ואולי הוא צדק כל הזמן."
הרב לא מיד ענה.
כשהוא כן דיבר, הקול היה יציב.
"כרגע," אמר,
"השאלה היא לא מי צדק. השאלה היא איך אתה נשאר חי."
הוא הניח דף מולו.
רפאל הביט בדף.
האותיות זזו.
הוא הרגיש עייף, חשוף, לא בטוח אם הוא מסכים או פשוט אין לו כוח להתווכח.
"ומה אם אני אגיד שאני לא רוצה?" שאל.
"אז נמשיך לדבר," אמר הרב.
"אבל אני לא אתן לך להמשיך ליפול בלי להגיד שזה מסוכן."
רפאל הנהן.
דמעות עלו לו בעיניים, והוא שנא את זה.
"אני לא מרגיש חזק," אמר.
"אני אפילו לא יודע מי אני עכשיו."
הרב הביט בו רגע ארוך.
"אתה לא צריך לדעת עכשיו," אמר.
"רק לא להישאר לבד עם השאלה."
הוא קם.
"עכשיו אתה מתקלח, אוכל משהו," הוסיף.
"אחר כך - נדבר עם ההורים שלך. ביחד."
רפאל קם לאט.
הרגליים רעדו.
לפני שיצא, הרב אמר:
"רפאל, הלילה שעבר היה קו אדום.
לא כי נכשלת -
אלא כי משהו בך צעק שהוא לא יכול יותר לבד."
רפאל הנהן.
הוא עדיין לא ידע אם הוא מפחד או מוקל.
אבל בתוך כל הבלבול,
הייתה תחושה אחת ברורה:
הוא עדיין כאן.
ומישהו רואה כמה זה לא מובן מאליו.
***
אבא.
מיכאל שרפר ישב על קצה הכיסא.
לא נשען.
לא נרגע.
הידיים שלו היו משולבות חזק מדי,
כאילו אם ירפה -
משהו יישמט.
הוא שמע את המילים
אבל הן לא התחברו מיד למשפטים.
"כפר טיפולי."
"מסגרת חוץ ביתית."
"לא עונש."
"לא כישלון."
הכול נשמע לו כמו מילים של אנשים
שלא מכירים את הילד שלו.
רפאל שלו.
הבן שידע לשתוק יפה.
שלא עשה בושות.
שלא ביקש יותר מדי.
שתמיד חייך באצילות.
עזר, תמך, נתן.
הבן יקיר לו, הממוצע משהו,
שבור.
"זה אומר שהוא יוצא מהבית,"
אמר לבסוף.
הקול שלו היה יבש, טכני.
"כן," אמר הרב אבינתן.
"לזמן מה."
זמן מה.
אצל אנשים אחרים זה עובר.
אצלם - דברים נחרטים.
"ומה יגידו?"
הוא לא התכוון לשאול את זה.
המילים פשוט ברחו.
הרב לא חייך.
"אני חושב," אמר לאט,
"שכרגע רפאל צריך להישאר חי
יותר משהוא צריך להישאר מוסבר."
המילה חי
חתכה.
האבא הוריד מבט.
הוא ראה פתאום
איך בלילה
הוא עבר ליד החדר
ולא נכנס.
איך אמר לעצמו
זה גיל.
זה יעבור.
לא עושים מזה עניין.
והנה -
עושים מזה.
"איפה הוא נכשל?"
שאל פתאום.
לא האשים.
פחד.
"אף אחד לא נכשל,"
אמר הרב.
"יש ילדים שמחזיקים יותר מדי
בלי שמישהו רואה."
האבא נשם עמוק.
הנשימה נתקעה באמצע.
"והכפר הזה..."
הוא בלע רוק.
"זה לא מקום של…
של אבודים?"
הרב הישיר מבט.
"זה מקום של כאלה
שלא מוכנים לאבד אותם."
שתיקה.
האבא הנהן לאט.
כמו אדם שמסכים למשהו
לפני שהלב שלו עוד מבין.
"אני רק..."
הקול שלו נסדק.
"אני לא יודע איך מגנים על ילד,
למרבה האירוניה אף אחד לא לימד אותי להיות אבא
, לימדו להגן בכוח, בשכל, לא ברגש ."
הרב ענה בשקט:
"לפעמים מגנים
דווקא בזה
שנותנים לו חיים אחרים
לזמן קצר,
הרב שרפר תיתן לו את זה,
תן הזדמנות למקום שיכיל את הכאב שלו לתקופה ,
לסדר את המחשבות,
להתחיל את החיים מחדש"
האבא עצם עיניים.
מאחורי העפעפיים
ראה את רפאל קטן.
יד ביד.
העניים הכחולות, העמוקות והעצובות זעקו עזרה.
אבל הוא הכחיש,
וגרם לו לסבול,
הוא זוכר שרפאל ניגש אליו,
כשהיה בן שמונה ,
ושאל בתמימות :
"למה ה רוצה שנחייה אם לפעמים רע לנו"
והוא התפרץ עליו,
אמר שזה לא שאלה לגילו,
שהוא קטן מידי
שהוא שואל שאלות שלא צריכות להשאל.
וזו הייתה הפעם האחרונה ששאל.
"אני מפחד לשחרר,"
אמר, מתנשף.
"גם זה בסדר,"
אמר הרב.
כשהם קמו,
מיכאל שרפר ידע דבר אחד בלבד:
הוא לא מבין.
הוא לא שולט.
הוא לא חזק.
אבל הפעם -
הוא לא יעמוד בצד
ויקרא לזה חינוך.
***