נֶאֱבֶקֶת מוּל רוּחוֹת אֲפוּפוֹת.
נֶעֶלְמָה לָהּ הַתְּמִימוּת, נֶהֶפְכָה לַאֲבַק מִשְׂרְפוֹת,
וְנוֹתְרָה אֲנִי, נַעֲרָה שְׁבוּרָה.
נִלְחֶמֶת מוּל יְצוּרִים, מִפְלָצוֹת,
לְבוּשִׁים בְּטִפְטוּפֵי שָׁחֹר, הַרְבֵּה לָבָן, רוֹצְחֵי נְשָׁמוֹת,
וְנוֹתְרָה אֲנִי, גְּוִיָּה חַיָּה.
מִתְיַסֶּרֶת מוּל שֵׁדִים בְּמַסֵּכוֹת,
מְאַיְּמִים עַל נְשָׁמָה, רוֹצִים אוֹתָהּ לְכַלּוֹת,
וְנוֹתְרָה אֲנִי, נַעֲרָה מְפֻחֶדֶת, מֻכְתֶּמֶת וּשְׁחֹרָה.
פרק 1 ❤️🩹/ © כל הזכויות שמורות
הודיה
הבוקר שוב מגיע, עולה בכבדות כמו אורח בלתי קרוא שמסרב להבין את הרמזים.
אני פותחת עיניים, אבל לא באמת מתעוררת.
כל תנועותיי אוטומטיות, כאילו מישהו אחר תכנת אותי מראש: להתלבש, להסתדר, לאכול.
החיוכים המתוקים שאני שולחת להורים הם תוצר של תרגול ממושך, מכסים על חיוכים ריקים, חיוכים של שקר.
אני מארגנת את האחים הקטנים. הם עומדים, מוכנים ומחכים, עטופים בתמימות שאני כבר לא
מצליחה לגעת בה.
יש בהם משהו, איזו מתיקות טהורה, שמעניקה לי רגע של שקט פנימי, כמו גלגל הצלה שמאפשר לי להחזיק מעמד יום נוסף, לצוף על פני המים בלי לשקוע.
אני עוצרת בפתח הדלת, בודקת שהכול בסדר: הבית סגור, האחים הקטנים בידיים טובות, והמסכה
שמסתירה את השקרים שלי מונחת במקומה.
החובות שלי מרחפות מעליי כמו ענן כבד. העולם בחוץ לא רואה אותי – ואם להיות כנה, לא בטוח שהוא צריך. מה שחשוב באמת זה אם אני עדיין מצליחה לראות את עצמי, בין כל החלקים שמתפוררים לאט.
אני לובשת את התלבושת הכחולה. הבד נעים, אך חונק. הוא ואני דומים – מחנק שקט, מהודק
היטב.
כל כפתור וכל תפר מזכירים לי את מקומי, ומה שאסור לי להיות.
אני מחייכת את החיוך הגדול והמוכר שלי כשאני סוגרת את הדלת. אותו חיוך קטן מלווה אותי ברחוב, גם בהצצה החטופה בהשתקפותי במראה שבכניסה לסמינר.
הצעדים שלי נשמעים חלולים לאוזניי, כמו הד של צעד בתוך תיבת תהודה ריקה.
אולי אלו רק המחשבות שלי שמתנגשות זו בזו בחלל, חושפות את מה שכולם לא מצליחים לראות – את הסערות הסמויות.
כשהגעתי לסמינר, הכול היה מוכר ומכביד. המצב האוטומטי השתלט על כל תנועה שלי, על כל מבט.
אני מתיישבת בכיתה והמורה מתחילה לדבר. המילים נשמעות, אבל לא נוגעות. הן מרחפות מעליי כמו רעש לבן – בלתי ניתנות לקליטה.
אני מנסה להתרכז, להתכנס פנימה, אבל מוצאת את עצמי שוב נאבקת בשד הפנימי שלוחש לי: "את לא שייכת".
סביבי, חברות צוחקות, מדברות על הכול ועל שום דבר. עולמן ורוד וקליל – פטפוטים על שמלות,
שידוכים, ומילים שנשמעות כל כך רחוקות ממני. אני לא יודעת אם זה השקט שבתוכי או השמחה
שלהן שמכאיבה לי יותר, אבל זה ברור – אני במקום אחר.
כשאחת מהן פונה אליי ואומרת, "וואי, הודיה, את כזו מסודרת, ההורים שלך בטח גאים בך!" אני
עונה בחיוך מתוכנת, כזה שלא חושף דבר.
מבפנים, כל מילה שלה נפרמת, נשברת. הן לא יודעות עד כמה רחוקה אני מהדמות שהן רואות בי.
אף אחד לא יכול להיות גאה בי , אף אחד לא יכול להיות גאה בבובת מריונטה מהלכת על ארבע.
אף אחד בחיים לא יהיה גאה בי , גאה בכאב שחוללתי בלב ההורים שלי, בכאב שחוללתי בליבי, אין תרופה לכאב הזה , ולא תהיה.
הפעמון מצלצל. סוף היום. אני צועדת החוצה, עוד יום ששרדתי מאחוריי. אני שולחת ידיים לכיסים
ומחבקת את עצמי מבפנים. הדמעות עומדות, נחנקות כמו המילים שמעולם לא נאמרו. בעולם כזה,
אסור, פשוט אסור להראות.
אני מיישרת את הגב, מהדקת את המסכה. "הכול בסדר," אני לוחשת לעצמי, כי יותר מזה – אף אחד לא יבין,
ואף אחד גם לא צריך.
***
אמא
היא יושבת ליד החלון, נראית תלושה מהעולם שסביבה, מבטה קפוא, חסר חיים. אני מביטה בה,
בבת שלי, שהייתה פעם מלאה חיות ואור, ועכשיו נראית כמו פרח בשלביי נבילה, שאין לו דרך חזור, והלב שלי נקרע. היא לא צריכה לדבר כדי שאבין. השקט שלה זועק.
אני מחזיקה בכוס הקפה שלי, שכבר התקררה מזמן. קר לי בנפש, חם לי
בגוף.
'העולם הוא גלגל, פעם אתה למעלה, פעם אתה למטה,' אומר משפט עממי. מוזר שאני מרגישה תמיד למטה, הורסת משפטים כרונית שכמותי.
לבסוף אני מנסה להתרומם מהספה, משאירה אחריי סימנים של עצב בכל מקום, כאילו הבד שלה
סופג את הכאב שלי. לידי ניצבת ערימת הכביסה שמתנוססת כמו גבעה שדורשת שיכבשו אותה.
אך אני עוצרת, נושמת עמוק ושוב מרגישה שעולמי הולך וקורס עלי.
ופתאום – צלצול. חד מאיים ופתאומי. אני ניגשת לטלפון, היד שלי רועדת קלות.
"שלום," אני לוחשת, וכבר מתחרטת. הלב שלי מתחיל לדפוק מהר מדי.
"מדבר שמואל שרפר," קול ספק קר, ספק מתנשא נשמע מהעבר השני של הקו. היד שלי מיד
מורידה את הטלפון מרמקול. הילדים לא צריכים לשמוע את זה.
"כן, שלום," אני עונה, הטון שלי קר, מהוסס.
"זה לגבי הילדה," הוא מתחיל, הקול שלו מתעטף במעטה של דאגה מזויפת שמחלחלת לי לעצמות.
"כל כך כאב לנו לשמוע על מה שקרה... זה שובר לב. באמת שובר לב." אמר אביו של האחראי על כאב הלב, אביו של השטן.
אני עוצמת את העיניים, לוחצת חזק את היד שלי על שולחן המטבח כאילו זה ייתן לי יציבות.
"מה אתה רוצה?" אני שואלת, הקול שלי מתוח עד קצה גבול היכולת.
"שתיקה תמורת שתיקה," הוא עונה, וכל מילה מרגישה כמו חץ נוסף שמפלח את לבי. קר, מחושב.
לא מתנצל.
"מה?!" אני שואגת. הקול שלי רועד, כמעט נסדק. אני מרגישה איך הדמעות עולות, אבל הן לא
יוצאות. לא כאן. לא כשהוא שומע.
"תביני," הוא אומר בקול שליו שעכשיו הופך שטוח וחסר חמלה,
"זה הורס שידוכים. עדיף לכולכם לשכוח. להעלים עין. נתגמל אתכם, כמובן, בכמה אלפי שקלים... תאמיני לי, הבחור מטופל. אנחנו דואגים לו ולכם. וכמובן, זה יכול להגיע לחילול ה' חס ושלום – וזה לא מגיע לאף אחד." הוא ממשיך לדבר, אבל אני כבר לא שומעת. הכול מתפוצץ לי בראש.
אני מנתקת. לא עונה, לא מגיבה. המילים שלו רודפות אותי. אני מתיישבת בכבדות על הכיסא,
והקירות של הבית המוכר סוגרים עליי פתאום. איך אפשר להסביר רגע כזה? איך אפשר לשכנע
מישהו שזה לא משחק של שקט ולא כסף? שזה החיים של הילדה שלי?!
אני שומעת את הודיה בחדר שלה, שקטה. אני יודעת שהיא צוללת עמוק מדי לעולמות שבתוכה,
רחוקה מדי מאיתנו. פעם היא הייתה כולה צחוק ואור, והיום נדמה שהחושך כבר תפס בה אחיזה. לא משחרר. מושל בה.
אני אמא שלה. וזה אומר שאני חייבת להילחם על הבת שלי כמו לביאה, כמו מי שאני, או מי שהייתי,
תלוי את מי שואלים.
אני מחזירה את היד לטלפון ומחייגת למישהי שאני יכולה לסמוך עליה. מישהי שאולי תעזור לי למצוא כוחות למלחמה הזאת.
"שרה," אני לוחשת כשהיא עונה, והקול שלי נשבר. "אני צריכה עזרה… בהקשר להודיה".
"אני כאן," היא אומרת, פשוט. בלי שאלות. בלי להסס.
לפעמים, ברגעים שבהם נדמה שהעולם כולו מתרסק, לדעת שיש מישהו שמקשיב לך זה כל מה
שצריך. והיום, זה בדיוק מה שגורם לי להמשיך במסע שלי, להציל את בתי מיד השטן.
***