פרק 8 — השבועה
3 שעות לאחר מכן, במסוק
"אנחנו מאבדים אותווו! זה לא קורה לנו עכשיו! מורדי, תזריק לו ממריץ."
מנשה, ראש צוות עזרה ראשונה, היה שבוי בפאניקה.
חלל המסוק היה מלא אנשי מקצוע שטיפלו ללא הפוגה בסער ובפצע הירי שלו. הבריחה והזנחת הפציעה לא היטיבו איתו, ובסופו של דבר, גם סוכן העל המוכשר ביותר יתמוטט מתי שהוא במצב הזה.
בתל השומר נתנו לו טיפול מסור. הן מבחינת אבטחה והן רפואה.
אך עוד באותו יום, שעות מספר לאחר שפקח את עיניו, צלח סער את משימת ההימלטות על אף המכשולים שניצבו בפניו, בדמות אזיק מחובר למיטה וזוג מאבטחים בפתח החדר.
הוא נישל אזרח אומלל מאופנועו, מבטיח בליבו שיעשה ככל יכולתו כדי להחזיר לבחורצ'יק ההמום את כלי הרכב, ותוך זמן קצר כבר נכנס בשערי המטה, מפתיע את נרי ההמום.
מסלק מעליו כל מאבטח או סוכן.
"אתה... אתה... מטומטם! חולה נפש! חסר בינה!" נרי ירה את מלוא הביטויים שהציע לו מוחו באותם רגעים אומללים.
"תודה. אתה לא הראשון שאומר לי את זה." סער היה עסוק בנבירה אחר חפיסת שמרלינג ראויה לשמה.
"אתה פשוט ילד קטן! רגע אחד אתה כמעט מת לי מבין האצבעות, וברגע הבא אוכל לי שמרלינג." את סוף המשפט העביר לנימה נוזפת.
"אתה מקריין את המצב כרגע? כי זה דבר ששנינו יודעים היטב. לא חידשת לא לי ולא לך שום דבר מהמונולוג הזה." סער ניגש למיניבר.
"אתה כבר בלתי צפוי..." נרי התיישב בחבטה מהדהדת על הכיסא.
"שמע, אין לי באמת כוח ליסוע עכשיו עד הרצליה, סבבה? אז תעשה לי טובה וסדר לי פה איזה מיטה. אני מת מעייפות." סער לא הוריד מפניו את מסכת האדישות.
נרי פלט כמעט משפט נוזף נוסף כשגיא נכנס לחדר.
"באנא אחשלי! רפואה שלמה!" הוא הגיש לסער חפיסת שמרלינג וזר בלוני הליום.
"מה אני, יולדת? שוקולדים ובלונים? כאילו, אנלא מתנגד אבל..." סער העניק חיבוק חברי לגיא, בשעה שנפתחה הדלת בפעם השנייה.
לחדר נכנס כעת קובי, ראש השב"כ.
"הווווו את מי אני רואה כאן???" הוא הביט על סער בזדון טהור.
"סער, כרגע אתה עצור בחשד לבגידה. יותר נכון- בעוון בגידה. אתה בא איתנו."
קובי גייס את כל הסמכותיות שעוד נותרה לו מול סער.
"אה, כן? אז בוא אני אספר לך משהו: לא מעניין אותי." סער הסתובב חזרה לגיא.
"אהההה.... מר זימרי, אתה מתבקש בשם החוק להתלוות אלינו." קובי המושפל ניסה ללא הצלחה לאסוף אליו את כבודו האבוד.
"פחחחחח 'מר זימרי' הוא קורא לי... ומתי בדיוק ראית אותי מציית לחוק שאתה ככה חושב להרתיע אותי באמצעותו?" סער פלט גיחוך.
סער ישב כעת בחדר ריק במטה. על השולחן לפניו הונחו כל הדוחות והעדויות שעליו למלא, מימינו התייצבה ערימה מכובדת של חפיסות שמרלינג מסוגים שונים, משמאלו מיניבר קטן והסלולרי שלו.
הוא מילא את הדוחות בזריזות, אך ככל שהתקדם כך נראה כאילו רק נוספים לו דוחות לערימה.
יולי, 2023, תמוז תשפ"ג
סער, ראש יחידת צוות "סיני", נקרא לחדרו של הרמס"ד בדחיפות.
"כן?" סער חש את המתיחות באוויר.
"משימה חדשה. חוליית טרור שהתגלתה בעזה רק עכשיו, התפתחה מהאימפריה שנמרוד הנבזה בנה מתחת לאף שלנו." נרי הישיר אליו מבט רציני.
סער הנהן בראשו ויצא מהחדר.
בבניין הסוויטות של היחידה הוא כינס את כולם בסלון שלו להיערכות.
מחר על הבוקר יוצאים.
הזמן דוחק בהם.
למחרת, עזה
בוקר קיצי שולח קרני שמש שמציפות את רחובותיה של רצועת עזה.
אף אחד מתושבי המקום לא התייחס למסוק שחג מעל שמי האזור כדבר חריג.
סער היה מתוח.
דמו תסס בהתרגשות לקראת משימה נוספת שתספק את תאוות הקטסטרופה שלו.
"קודקוד כאן אלפא."
"אלפא כאן קודקוד, שומע."
"מדווחים על כניסה."
"אלפא כאן קודקוד, יש אישור. למען העם והמולדת."
"בשם ה' נעשה ונצליח."
"קודקוד כאן ביתא."
"ביתא כאן קודקוד, שומע."
"המטרה הושמדה, פרח אחד."
"כאן קודקוד, שולח חילוץ."
במסוק עמלו על הצלתו של שחף, שנפצע אנוש כתוצאה מהיתקלות מפתיעה.
כשהגיעו לאיכילוב הוא היה עדיין חי.
אבל את השעתיים הבאות הוא לא שרד.
מיה אשתו עוד לא הספיקה להגיע.
אבל שחף עצמו הספיק.
להשביע את סער.
נתניה, שעה לאחמ"כ
הבית היה רגוע.
ארבעת הקטנים עסקו כל אחד בעצמו, והיא הכינה את ארוחת הערב כשדפיקות כפולות נשמעו בחלל הבית.
היא ניגשה לדלת, שחשפה מאחוריה צעיר במדים וקצינה נוספת.
בבת אחת היכתה בה ההכרה כברק מסמא.
שחף!!!
את הדקות הבאות היא לא זכרה, מהסיבה הפשוטה שהיא התעלפה היישר לתוך ידיה של הקצינה, שעדיין עמדה על הסף.
הקצין הכניס את הילדים לאחד החדרים, ופקד עליהם לא לצאת "עד שאמא תגיד".
לאחר שמיה התעוררה והתיישבה בכבדות על הספה, הם החלו לדבר.
היא הייתה הלומת רעם עד כדי שאחרי שהקצינה יידעה אותה בכך שבעלה כבר אינו בין החיים, היא אפילו לא בכתה.
רק הנהנה בשקט, הבעה קפואה על פניה.
תנועותיה נראו כאילו כפאה שד, והיא לא הצליחה להתאושש.
יום לאחמ"כ הגיע סער.
האדם שהפיח בה תקווה מחודשת.
"הוא... אמר שהוא מצטער ושהוא מבקש סליחה. מקווה שיהיה לכם טוב וזה רצון אלוקים." סער סיפר לה כעת על מילותיו האחרונות של בעל נעוריה.
היא קברה את ראשה בידיה ופרצה בבכי.
סער נע על מקומו בחוסר אונים בולט. הוא התמודד כמעט מול כל דבר שאפשר להעלות על הדעת, אך מול התפרצויות רגש כאלו הוא לא עמד, עדיין.
"הוא אמר עוד משהו?" מיה מחתה את דמעותיה.
"הוא... השביע אותי שלא אעזוב אתכם לעולם." סער לחש.