פרק תשיעי
עוד לפני שהספיקו למצמץ, הגרמנים כבר הגיעו.
אבא בחן כל מיני אפשרויות, אבל בשביל כולן היה צריך המון כסף, ואבא לא היה בטוח
שהוא רוצה לפתוח את כל החסכונות. (בגלל שכבר הרבה זמן לפני כן סגרו ליהודים את כל
העיתונים והחדשות, הם בכלל לא הבינו את חומרת המצב. גם כשזה כבר היה ברור כשמש
בצהריים, הגרמנים הטעו אותם, הם אמרו ל"יודנראט" [המועצה היהודית, שהיו תחת הגרמנים,] לא לספר ליהודים מה קורה ולאיפה הם הולכים, ולא רק זה, גם להגיד להם שהכל בסדר ולא צריך לעשות כלום. הם שיתפו פעולה וגרמו להרג רב, אבל בל נקדים את המאוחר...)
מהרגע שהגרמנים הגיעו הם לא הפסיקו לתת צווים. היה נראה כאילו הם פשוט נהנים מזה, כל יום צו חדש: אסור לצאת מהעיר, אסור להיות מחוץ לבית בשעות מאוחרות, צריך למסור את כל הרכוש למועצה ועוד מלא צווים שונים ומשונים, פיטרו את כל היהודים ולכל עסק ששייך ליהודי הכניסו הונגרי שינהל את המקום.
אבא המשיך לעבוד במפעל שבו עבד, אבל ההונגרי שהכניסו הוריד לאבא את המשכורת בערך בחצי, במקום 9 פנגה הוא מקבל 4. אבל יש גם כאלה יותר גרועים, שהשתלטו על העסק לגמרי והעיפו את היהודים. הרווח היחידי הוא שאבא חוזר הביתה מוקדם, כי אסור להיות בחוץ בלילה.
גם יעקב בינתיים בבית, הציונים מאד לא אוהבים את ה"יודנראט", שמשתפים פעולה עם הגרמנים, ויעקב עושה מה שהם אומרים, בלי לחשוב כלום, גם אם זה להרוג! אז הוא בבית עד שיחליטו מה לעשות, ובינתיים הינדה שמחה.
בארוחת הערב כל המשפחה יחד, אוכלים ומדברים.
כשלהינדה טעים והיא נהנית אז היא מזמזמת תוך כדי האוכל, וזה גורם לכולם לצחוק עליה. אבל שיצחקו מה אכפת לה?
היום אמא הכינה גולאש, טעים עד כדי ללקק את העצבאות, והינדה אוכלת ומזמזמת לעצמה שיר. תוך כדי כך היא בוהה בקערה הכתומה שדודה רחל הביאה בפסח שעבר, וחושבת על מה יקרה אם אבא ילך ברחוב ופתאום יקחו אותו לעבודות כפייה. או יעקב.
חנה מושכת לה בחצאית. "הינדהה, הינדההה!!" היא מנדנדת.
"מה, מה את רוצה?" המחשבות שלה נקטעו, והינדה עונה קצת בחוסר סבלנות. אבל בכל זאת אחרי רגע היא כבר ישובה על הספה, הקערה עוד חצי מלאה, והיא מקריאה לחנה ספר. יוסף מתיישב גם, ולרגע נוצרת תמונה משפחתית שלווה שהינדה נוצרת בלבה לימים יבואו.
בבוקר, מיד כשהינדה פותחת את העיינים, היא חושבת על הגרמנים, על המלחמה. ככה זה- הפחד לא משחרר, הוא הולך לישון אתך בלילה וקם אתך בבוקר. אי אפשר באמת להיות שקוע במשהו אחר, תמיד הוא שם, מציק.
"בוקר טוב!" קראה הינדה לחלל הבית.
שקט.
הינדה מסתכלת בשעון, השעה 7:00, כנראה אבא בעבודה ואמא במכולת או משהו.
הינדה מכינה לעצמה תה בספל פורצלן מקושט בפרחים, ספל יפה, כדי לעשות לעצמה הרגשה טובה אחרי הלילה שעברה, ולוקחת גם כמה עוגיות של אמא. כשהיא כבר בחצי הספל יעקב מתעורר.
"בוקר טוב הינדה'לה!" הוא מחייך, אליה חיוך מנומנם. כנראה הוא ישן טוב, לא כמוה.
"בוקר טוב," הינדה מחייכת גם, ומחזירה לו: "אני בת 15."
"נו ו...?" יעקב מיתמם.
"ואתה לא צריך לטרוח לקרוא לי הינדה'לה, זה סתם יותר אותיות!" הינדה עונה בנימה כאילו מתריסה, אבל בפנים מתחבא חיוך שגם יעקב מזהה.
"טוב, תתני לי להחליט לבד?" הינדה מהננת, ובדיוק באותו רגע אמא נכנסת הביתה, מתנשפת.
המשך יבוא...