פרק שמיני
יום אחד זה פשוט קרה.
הינדה ישבה על הספה וקראה ספר, שערה עדיין לח מהבוקר. לרגע היא הרימה את העיניים והסתכלה על אבא ואמא שישבו במטבח ושתו קפה, את הקפה של הבוקר. בכל יום של חופשה בסביבות 7 בבוקר כשהקטנים עוד ישנים, אבא ואמא יושבים ושותים קפה, וכל פעם הינדה נהנת ממש להסתכל עליהם. זה תמיד מעלה לה חיוך. אבל הפעם לא.
הינדה הסתכלה על אבא ואמא ולבה התכווץ, הזקן של אבא האפיר וקמטיה של אמא העמיקו, הם שוחחו בשקט ושתקו הרבה.
הינדה לא אוהבת להסתכל על דברים שמכבידים עליה והיא תמיד מנסה לחפש את ההומור שבסיטואציה, הפעם זה ממש קשה לה.
לאחר כמה דקות, כשהינדה כבר המשיכה לקרוא, נכנס יעקוב הביתה בסערה, בהפתעה. לפני שפתח את פיו הינדה עוד הספיקה לחשוב שהוא בחיים לא נכנס ככה ושהגיעה הזמן באמת שיפסיק להיות כזה מנומס, אבל זהו, זה היה הדבר האחרון שהיא חשבה עליו היום בשמץ שעשוע וברוגע, כי אחר כך שום דבר כבר לא היה משעשע, לעוד הרבה זמן...
"הגרמנים הגיעו להונגריה!!" לחש יעקוב, מתנשף.
הוא אומנם לחש, אבל להינדה, כמו להוריה, זה היה נשמע כצרחה. כל העולם השתתק, ולשבריר שניה שהרגיש כמו נצח, היא רק שמעה את המשפט הזה מהדהד באוזניה:
"הגרמנים הגיעו, הגרמנים הגיעו, הגיעו להונגריה, להונגריה!!! הגרמנים!!!"
ואז היא שמעה נקישה. אבא, מבוהל, שמט את הכפית והיא פגעה בספל, משמיעה נקישה עדינה. שמעכשיו היוותה להינדה צליל מבשר רעות...
הנקישה הקפיצה אותה ולאט לאט חדרה המשמעות למחה, מה עושים??!!
אחרי שהשאלה נכנסה למחה היא גם השמיעה אותה בקול. תמיד הייתה גרועה בלשים גבול ביו מה שהיא חושבת למה שהיא אומרת.
"מה נעשה?!" היא שאלה, ושמה לב שהתהליך שעבר עליה, כשהתעוררה מקיפאונה עובר כעת גם על אמא. אבא לעומתה כבר היה מעשי לגמרי, וגלגלי מחו כבר פעלו בקדחתנות. מהרגע בו שמט את הכפית, הוא לא עצר מלחשוב על פתרונות ולהתחיל ליישם אותם, כל אותו היום...
"מה עושים?" חזר אחריה אבא "דבר ראשון נזכרים בשני דברים: הראשון- והחשוב ביותר, הוא שה' הוא אבא שלנו, הוא שומר עלינו ואוהב אותנו וכל מה שהוא עושה זה רק לטובתנו. רק לטובתנו!" אמר אבא, מחזק גם את עצמו. "ודבר שני, שייתן לכם רוגע רגעי, זה שאם הגרמנים כבשו את הונגריה זה עוד לא אומר שהם הגיעו לקולאז', להערכתי יש לנו עוד לפחות יום להתארגן ולחשוב עד שיגיעו.."
הינדה נשמה עמוק מנסה להרגע, ורק לחשוב שהילדים בחדר ישנים ולא יודעים כלום... הינדה חייכה חיוך דקיק, רחוק משמחה, כשחשבה על תמימותה של חנה, ועל השאלות שבוואדי תשאל.
ואז החיוך נמחק, כי הינדה שמה לב שעברו כבר כמה דקות, ואבא ואמא התחילו לחשוב על רעיון של בריחה בשבילה, לבד...
רק לא זה, רק לא זה. היא רוצה שכולם ישארו יחד, גם אם יקרה הגרוע מכל...
"בבקשה אבא", לחשה תפילה לשמיים, "תעשה שנשאר ביחד, תמיד"