פרק שביעי
לאחר חודשיים:
זהו עכשיו היא כבר לא צריכה להסתיר, כולם כבר יודעים. אבל למרות שעול ההסתרה ירד ממנה- לא הוקל לה, ממש לא.
הגרמנים כבר ממש קרובים, ולמרות שעוד לא הגיעו, הפחד בעיר מורגש מאד, כולם מתהלכים כשעינייהם או מושפלות לרצפה או בולשות לצדדים בפחד, אף אחד לא מחייך. העיר מלאת החיים הפכה לעיר רפאים.
בכל יום, אחר הצהריים, הייתה הינדה הולכת עם חברתה הטובה, ברכה, אל בית הספר היהודי. עד לפני כמה חודשים, הן היו מבלות את הדרך תוך כדי שיחה ופטפוט עליז, מדברות על כל מיני נושאים פילוסופים מעניניים, משננות את החומר הנלמד בבוקר בבית הספר הממשלתי או סתם מחליפות חוויות. אבל לפני כמה חודשים חל שינוי בהינדה, ברכה לא ידעה להצביע מתי בדיוק זה קרה, או למה, אבל ללא ספק משהו קרה. הינדה כבר לא אותה הינדה. הן הולכות, וברכה שמה לב שבעיינה עובר מדי פעם זיק של עצב, היא שותקת, ולא משנה כמה תדבר ומה תספר ברכה, היא תענה תשובות קצרות ולא ממש מספקות.
ברכה, חברה טובה שכמוה, נסתה לדובב את הינדה בכל מיני דרכים אבל שום דבר לא עזר, ולאחר כמה זמן היא התייאשה. הדרכים הפכו בעבורה למשעממות ומתסכלות. הן היו הולכות זו ליד זו ושותקות, פשוט שותקות. למרבה ההפתעה, דווקא כשהמצב החמיר, וכולם חששו מהגרמנים המתקרבים שמה לב ברכה שהינדה חזרה לשתף אותה בכל מיני דברים. הדרכים לא הפכו להיות נחמדות בעבור ברכה, הרחובות היו כמעט ריקים, ופחד בצבץ מכל פינה, אבל החברות בינה לביו הינדה חזרה.
יום אחד בדרך לבית ספר אזרה ברכה אומץ ושאלה את הינדה "תגידי, אני יודעת שזאת שאלה קצת חסרת טקט אבל אני מרשה לעצמי" ברכה חייכה "איך זה שדווקא שאנחנו בפחד כזה נורא, והגרמנים מתקרבים, את התחלת לחזור לדבר ולהשתתף אם כולם? מה... מה גרם לשינוי?".
הינדה שמבטה היה נעוץ במרצפות המסורתטות ברחוב הרימה את ראשה "אממ אני לא יודעת אם אני יכולה להגיד..." הינה התלבטה "טוב, אבל תשאירי את זה אצלך, בסדר?" ברכה הנהנה "אני אגיד לך את האמת ברכה, זה באמת לא היה קשור אליך, בכלל לא, אני מבקשת סליחה אם נעלבת זה פשוט ש... יעקוב אחי הגדול הוא ידע איכשהו על הסכנה כבר הרבה זמן, הוא ספר לנו והזהיר אותנו כמובן לא לגלות. הפחד שלי היה כל כך גדול, תחשבי מה שקורה עכשיו בחוץ אני חווה כבר חודשיים, וגם לא היה לי עם מי לעבד את זה, פחדתי שאני יפלוט משהו בטעות וגם... הרגשתי קצת רחוקה, אני לא יודעת איך להסביר..." ברכה הנהנה שוב, מכירה את התחושה "הו הינדה, איזה קשה" לחשה לה ברכה "אני... סליחה שלא המשכתי לנסות לדבר אתך פשוט.." ברכה היססה "זה בסדר" הרגיע אותה הינדה "עשית מה שיכלת"
ברכה הנהנה בשלישית, ומרחוק כבר נראה בית הספר, הן צעדו לאט, מנסות למשוך את הזמן, השמש פזזה מעליהן, ועלי שלכת התפצפצו להן בין הרגליים. הינדה הרגישה תחושת הקלה עמוקה וחייכה חיוך ענק, שלא חייכה מזה הרבה זמן...