פרק רביעי
בדיוק כשהינדה נעמדה כדי לקרוא לילדים מהדירה של השכנים, הם פתחו את דלת הבית ונכנסו כשהם מיוזעים ומלוכלכים אחרי משחק סוער.
כשראו את אבא רצו אליו בשמחה והתישבו על ברכיו.
"אבא חזרת!!!" קראה חנה, מחבקת את אבא חזק "חיכינו לך" הוסיף יוסף, מתרפק, כשחיוך על שפתיו. "שלום ילדים!" קרא אבא "איך היה אצל השכנים?" שאל. "היה כיף " השיבה חנה ומיד קפצה לנושא אחר "אבא, אתה יודע שהאח הגדול של משפחת הורביץ אמר שהגרמנים יגיעו לכאן כמו שהם הגיעו לכל המקומות" סיפרה חנה ובעיינה בוער פחד "ואני אמרתי לו שהם לא יגיעו בחיים, כי זה ממש רחוק, נכון?" שאל יוסף את אבא, מסתכל עליו קצת בחשש, מקווה שהוא צודק. הינדה, ששמעה את השאלה הסתובבה לראות מה אבא יענה.
אבא הסתכל על כולם כמה שניות ואז ענה "נכון יוסף זה באמת רחוק, ובעז"ה הגרמנים לא יבוא" יוסף חייך בתחושת נצחון והינדה חייכה עליו בחזרה.
פתאום אבא נזכר שהשאיר את אמא מתוחה בחדר, ומרוב שהיה עסוק בשיחה עם הינדה שכח לחזור אליה. הוא הוריד מעל ברכייו את הילדים וקם מהספה "אני הולך לאמא, תכף אחזור" הוא אמר ונעלם, משאיר את הינדה כשהמון מחשבות ורגשות מתרוצצות במוחה ולבה.
אבא נכנס לחדר וראה את אמא כשהיא יושבת על המיטה מסודרת, וחצי חיוך על פניה.
"הו רייזל אני כל כך מצטער פשוט הל-" "זה בסדר" קטעה אותו אמא "שמעתי חלק מהסלון ומה שלא, נדבר אחר כך" היא ביטלה, ונעמדה "בוא דוד, נלך, הילדים מחכים" היא חייכה עם עיינים שמביעות את הכל ואבא הסתכל עליה רגע ואז נעמד גם הוא, קצת מבולבל מהשינוי החד.
ברגע שנכנסו לסלון קפצה חנה על אמא וחבקה אותה "אמא!!!!" היא צעקה "יש אמא פה!!". הינדה התקרבה אל אמה מופתעת, מחכה שחנה תרד מהיידים שלה ואז חיבקה אותה גם היא "תודה הינדה" אמא לחשה לה, עדיין מחובקות "תודה ממש על כל העזרה!, אני בסדר ב"ה והשאר?... עוד מעט הגאולה תבוא נכון?" היא חייכה והדביקה נשיקה למצחה של הינדה הנרגשת והנבוכה "בעז"ה" השיבה הינדה ובלבה שמחה גדולה.
אחרי כמה שעות כבר ישבו כולם סביב השולחן לארוחת ערב שאמא הכינה " מי רוצה חביתה?" שאלה אמא מהמטבח "אני" קרא יוסף "גם אני אשמח" ביקשה הינדה.
אמא הגישה ליוסף והינדה את האוכל ואז נזכרה חנה שהיא גם רוצה "היי אמא, זה לא פייר, גם אני רוצה" היא התחילה להתבכיין בקול מפונק
"לא צריך לדאוג יש מספיק לכולם" הרגיעה אמא. "הנה את זה את תקבלי" אמא שמה לחנה בצלחת חביתה והיא נרגעה.
"זהו רייזל נראה לי שכולם קבלו, בואי שבי גם" אמר אבא .
אמא התיישבה ואבא הסתכל על כולם במבט רציני, כולם השתתקו. "ילדים, לפני כמה ימים נודע לנו שכל משפחתה של אמא הובלה למחנות , איננו יודעים מה אתם ואנחנו מאד מאד דואגים!!" אמר אבא ועצב גדול נשקף מעייניו " זה ממש ממש עצוב וקשה לנו ואנחנו רוצים שיהיה להם טוב, נכון?" שאל אבא בקול קצת רועד, מפנה את השאלה בעיקר לחנה ויוסף. "נכון" אמר יוסף וחנה והינדה רק הנהנו "אז לכן כל אחד עכשיו יחשוב על מעשה טוב בו הוא ירבה במהלך השבוע לזכותם" אבא עצר וכולם התחילו לחשוב, נהיה שקט בבית. אחרי כמה דקות שאל אבא "מישהו רוצה להגיד לנו מה הוא בחר?" "כן" אמרה חנה בגאווה "אני בחרתי לוותר למרים הורביץ על הבובה החדשה שלי פעם הבאה שהית תבוא אלינו" ספרה "כל הכבוד!" החמיאה אמא וצבטה את לחייה של חנה, "גם אני רוצה לספר" אמר גם יוסף "אני מעכשיו יקשיב למורה יותר טוב בשיעור, ולא אדבר עם שמואל" הבטיח, ואבא ליטף את שערו והכריז "איזה ילדים צדיקים יש לי!" הינדה חייכה וספרה שהיא תגיד עוד פרק תהילים בכל יום, עצב ושמחה ביחד שלטו בלבבותיהם של המשפחה. אמא קמה להגיש את הסלט כשפתאום נשמעו דפיקות על הדלת "מי שם?" שאל אבא, "זה אני, יעקב" באה התשובה מעבר לדלת "יעקבבב" צהלה חנה ורצה לפתוח את הדלת, תוך שניות כבר היה יעקב מוקף בכל משפחתו, "שלום לכולם" חייך יעקוב "שלום אבא, שלום אמא" הוא הנהנן לעברם מנסה להשתחרר מחנה ויוסף שנטלו על צווארו "יעקב! ברוך הבא! איזה הפתעה משמחת" התרגשה אמא מתקרבת גם היא לעברו. "שלום בן" חייך אבא, הוא כבר ראה אתו היום. "לכבוד מה הגעת?" שאלה הינדה "ולמה לא אמרת לפני? היינו מתכוננים..." מרוב התרגשות הינדה נשמעה קצרת רוח, "גם אני לא ידעתי שאבוא, זה היה מהרגע להרגע" הוא הסביר "אה טוב" אמרה חנה, ליד יעקב הינדה הופכת להיות האחות הקטנה "אני שמחה שבאת! " "גם אני שמח" הוא ענה בחיוך "וגם... יש לי חדשות... "
המשך יבוא