פרק שני
חשוב לציין: כל הפרטים בסיפור זה אמיתיים! כולל התאריכים, שמות האנשים המפורסמים, אפשרויות הבריחה, השיטה של הגרמנים. (חוץ מהעלילה עצמה והמשפחה)
הינדה יצאה מהחדר ואנחה עמוקה פרצה מלבו של האיש החזק במשפחה, צער עמוק חדר לתוכו. הוא סך הכל בן אדם. בן אדם שצריך להחזיק הכל על כתפיו.
"מה קרה דוד?" רייזל קטעה את מחשבותיו.
הוא הסתכל עליה בעיניו העמוקות, מתלבט, ולבסוף אמר, זהו רייזל, מספיק, הבית צריך אותך, אני צריך אותך, צריך אותך חזקה." הוא נשם עמוק כדי לא להישבר גם הוא עכשיו.
"מה קרה?" היא שאלה שוב הפעם יותר מרוכזת ודאוגה.
"את באמת רוצה לשמוע?" הוא שאל.
היא התיישבה והסתכלה עליו דמעות זלגו עדיין מעיניה, והטעם המלוח נגע בשפתיה. "דוד, כל מה שיש לך לומר אני רוצה לשמוע. היומיים האלה היו קשים, קשים באמת אבל אני יודעת שזה משבר, כל עוד אני מרגישה שיש לי אפשרות ושאתה תומך בי אז אני נותנת לעצמי לבכות בלי סוף, אבל כשלא אז אני יודעת גם להפסיק." בכייה התגבר, "אני לא יודעת מה עם המשפחה שלי, וכנראה שהם נרצחו בידי הנאצים הרשעים. זה כל כך כואב, כל אירופה עשן. כל כך הרבה אחים שלנו נרצחו." היא בוכה ולא מצליחה להפסיק אבל היא כבר לא מושבתת, היא ערנית ופעילה.
"את כל כך צודקת רייזל, זה באמת קשה, ואני מבין אותך וגם הייתי מאפשר לך עוד זמן אם היה אפשר, אבל המלחמה מתקרבת..."
"מה? איך אתה יודע? הגרמנים כבר פה?" היא שאלה, הלחץ חונק אותה ומכביד על סרעפתה.
"לא לא, הגרמנים עוד רחוקים" הוא מרגיע, ואז מוסיף "בעזרת השם".
"אז איך אתה יודע?" היא תוהה.
"אין כבר עיתונים, וגם אי אפשר להתקשר".
"יעקב הביא לי עיתון" הוא לחש וקולו דרוך, "הוא השיג אותו מהמטה שלהם, רק ראשי הציונים יודעים את המידע הזה ו..."
פניו החווירו, "רגע, אני, אני חושב ששכחתי את העיתון על הספה ו... והינדה שם..."
הוא יצא מהחדר ורץ אל הסלון אבל זה כבר מאוחר מדי. הינדה שם יושבת על הספא, העיתון על ברכיה, עינייה היו עצומות ופניה חיוורות. כשהיא הרגישה שהוא מתקרב היא פוקחת עיינים ושואלת בקול רועד, "אבא, הגרמנים פה? הם באים?"
והוא, אינו יודע מה לעשות עם המציאות שיצר, רק מסתכל עליה, בעיניים שמסבירות הכל.
המשך יבוא...