פרק 12
הינדה התנערה. הפחד שלפתע לפת אותה שוב, גרם לה לקום בבהלה מהרצפה, לעלות בריצה
את המדרגות שנשארו לה עד לבית ולנעול מאחוריה את הדלת.
אחרי שעשתה זאת כבר לא היה לה כוח לכלום, הפחד הוא זה שנתן לה את הכוח להמשיך לרוץ ולא
לקפוא אבל עכשיו...
הינדה התיישבה על הספה, אפילו לבכות לא היה לה כוח.
היא השעינה את ראשה על הספה ועצמה עיניים, מנסה להירגע.
כשהיא פתחה אותן היה זה כבר דקות ארוכות לאחר מכן, אימא יצאה במקרה לסלון וראתה אותה
ישנה על הספה, היא רצה אליה בבהלה, דבר ראשון מוודאת שהיא נושמת.
"הינדה הינדהה" העירה אותה אימא "הכול בסדר חמודה?"
הינדה פקחה עיניים, ובבת אחת הכול הצטלל "הוי אימא", ברגע שראתה הינדה את אימא היא פרצה שוב בבכי, בכי של שחרור. "אימא אני, הלכתי ופתאום--, אימא זה כל כך מפחיד" הינדה ניסתה לדבר ללא הצלחה, משתנקת בין מילה למילה ולא הצליחה להתעשת.
אימא מחבקת אותה חזק "אוי הינדה מתוקה שלי, הכול בסדר. את בבית. מה עבר עליך יפה שלי?"
הינדה נרגעה, נושמת עמוק בתוך החיבוק של אמא ומספרת הכול, את כל מה שקרה.
כשסיימה היא הרגישה הרבה יותר טוב, אבל אימא לא...
"אוי הינדה שלי, אני לא מאמינה איזו גיבורה את. איך הצלחת? זה פשוט נורא, איזו ילדה אלופה יש לי. אוי טאטע תרחם"
היא נאנחת ומחבקת את הינדה חזק, צובטת לה בלחי ושוב נאנחת, ומחבקת, ושוב, לא מצליחה לעכל שזה מה שעבר הרגע על הבת שלה.
בערב הבינו כולם שהחיים הנורמליים נגמרו. זו הייתה נקודת שבירה משמעותית בדרך, הם ישבו בערב סביב השולחן, וחשבו מה לעשות.
אי אפשר יותר לצאת לרחוב? מה היה קורה אילו הוא היה מבין שהיא יהודייה? האם היה קורה משהו? ומה זה העולם ההפוך הזה?
הם דנו במצב ושאלו את כל השאלות האפשריות, בכו המון אבל גם צחקו, השעה הזאת עברה באיטיות, שעה שבסופה ידעה הינדה שעם משפחה כזאת והקב"ה שנמצא איתה, היא תוכל לעבור הכול.
סוף
טוב חברותת, אני מסיימת לשלוח את הסיפור למגזין שלנו, והוא מסתיים פה.
אבל בעז"ה אני אמשיך את הסיפור, אז מי שרוצה שתשלח הודעה למייל הזה- sheyna.zipori@gmail.com ואני אשלח לה את הספור בפרטי או אצרף אותה לקבוצה ששם נשלח הסיפור
זהו, תודה שקראתן את הסיפור שלי כל חודש מחדש, זה נתן לי המון כוח! ותודה למנהלות, אין עליכן