פרק עשירי
"מה קרה?" הינדה נעמדת, "הכל בסדר, אמא?"
"כן, פשוט... אני..."
"מה קרה אמא?" יעקב נעמד גם הוא.
"הלכתי לירקנייה של יוסף, ובדרך חזור עברתי ברחוב Bulevardul Eroilor (שדרת הגיבורים). פתאום שמעתי צעקות מהרחוב, לא העזתי לעבור שם, אז רק הצצתי וראיתי את אבא של בר- לא חשוב, ליד הקיר וה-"
"אבא של מי?" הינדה קוטעת אותה, היא לא רגילה לעשות את זה אבל.. מה?
"לא חשוב." אומר יעקב, מנסה גם הוא לחפות על פליטת הפה. "זה גם עלול להיות מסוכן להגיד את השמות. מה ראית שם?" הוא שואל.
"לא, רגע." מתעקשת הינדה, "זה חשוב, אני.." היא משתתקת וחושבת רגע. "זה חשוב שאני אדע אם אני יכולה לעזור." היא מוסיפה לבסוף בפנים רציניות.
"נו באמת," יעקב מפקפק, "תמציאי תירוץ קצת יותר הגיוני, טוב?" הוא מחייך אליה.
הינדה נעלבת. "מה, יעקב? באמת, זה חשוב. זה לא יפה.."
"מצטער," מתנצל יעקב, "באמת, הינד'לה." ככה הוא, כנה ורציני, אבל תמיד עם הומור.
הינדה חייכה אליו חיוך חמוץ ושתקה.
"בסדר, אני אגיד. " קוטעת אמא את השתיקה, מהססת. "אני חושבת שכדאי, זה אבא של ברכה, עצרו אותו. הגרמנים לקחו אותו, הם פשוט הולכים ברחוב ועושים מה שעולה על רוחם, עוצרים, מרביצים, גונבים..."
"רשעים.." סנן יעקב.
"הם התקדמו לכיווני, אז הלכתי מהר. לא ראיתי מה קרה בדיוק, אבל הם לקחו אותו..." אמא התנשפה קצת בדיבורה, כבר לא כל כך צעירה.
"אמא, ברכה הייתה שם? היא ראתה את הכל?" קולה של הינדה היה יבש מחשש.
"לא נראה לי," אמרה אמא, מנסה לעודד. "ראיתי בעיקר גברים."
לרגע כולם שתקו, הינדה ניסתה לחשוב איך הייתה היא מרגישה אם היו לוקחים את אבא שלה, ותחושת חוסר אונים חדרה אליה לאט. היא דווקא נחשבת לילדה רגישה, שיודעת להגיד את המילים הנכונות, אבל.. זה גדול עליה. איך אפשר לעודד מישהי שנשארה בלי אביה, אולי לתמיד? ומה, מה היא אמורה לעשות עכשיו??
"הינדה?" יעקב עורר אותה מבליל המחשבות ששקעה בו. "הכל טוב?" שאל.
"כן, שניה." אמרה הינדה, "דקה אני אתך." הינדה חזרה לחשוב, מנסה להתחבר לתחושות שבוודאי חווה עכשיו לברכה. פתאום התנערה, מה את חושבת על עצמך, מה תעשי ומה תגידי? ברכה היא הספור עכשיו. ובכלל, ברכה חברה שלה, חברה אמיתית. הן מכירות אחת את השנייה, אז אין מה לחשוש. אוף די, די לחשוב על עצמי. דיי.
טוב אז.. הינדה לקחה נשימה עמוקה "אמא... את מרשה לי ללכת אליה? לברכה?" הינדה קיוותה שכן, אבל ידעה שהסיכוי קלוש. מסוכן בחוץ, היא יודעת את זה.
"אממ.." אמא היססה, מפחדת על בתה, אבל יודעת כמה צריך אותה שם. "מה אתה אומר יעקב?"
"אני חושב שלא." יעקב נחרץ יותר מאמא, "מסוכן מאד בחוץ, הרגע ראינו.."
"בבקשה אמא, אני בכלל לא נראית יהודייה, אין לי פרצוף של יהודייה, והשער שלי בהיר. אף אחד לא יחשוד בי, בבקשה!" הינדה התחננה, מנסה בכל הכוח לשכנע את אמה. "וגם את יודעת שיש להם מלא ילדים קטנים, הם בטוח צריכים עזרה!"
"טוב, יודעת מה, אני אבוא איתך. נלך ביחד." השתכנעה אמא.
"יש! תודה, אמא!" יותר טוב מזה הינדה לא יכלה לבקש, הרי בתוך תוכה באמת פחדה ללכת לבד.
"תחשבי על זה שוב, אמא. אני באמת לא חושב שכדאי." קולו של יעקב הוריד את השמחה שלה במהירות. "את, בשונה מהינדה, נראית מאד יהודייה. אני לא חושב.."
למרות שהינדה רצתה ללכת אם אמא היא הסכימה אם יעקב. באמת לא כדאי. "נכון אמא, יעקב צודק. ו.. אני באמת יכולה ללכת לבד." אמרה באומץ.
אמא נאנחה, והרהרה שוב, שניות ארוכות. "טוב חמודה, תלכי ותשמרי על עצמך, בסדר?"
"כמובן אמא, אני אשמור על עצמי!" היא התקדמה לכיוון הדלת בהקלה. "להתראותת!"
הינדה יצאה, סוגרת אחריה את הדלת. היא ירדה במדרגות, ויצאה לרחוב. מזווית עיניה ראתה גרמני לבוש מדים. וורמאכט? אס. אס? היא לא יודעת מי זה מי, זה מבלבל מדי.
היא תקעה את עיניה ברצפה וצעדה מהר, רוצה כבר להגיע לברכה. לבה פעם בחשש בכל פעם שראתה בקרבתה גרמני.
לפתע שמעה קריאה. "הי, ילדה!" הינדה התעלמה, ממשיכה ללכת. "ילדה, עצרי!" הינדה סובבה את הראש, משתנקת בבהלה. עמד שם גרמני, לבוש במדי הצבא ורובה תלוי על צווארו.
המשך יבוא...