התגלות

ריו לא זכרה איך הגיעה לשם.
הרצפה הייתה קרה מתחת לכפות ידיה המונחות בתנוחה תומכת גופה על הקרקע. ריח של אבק ומתכת מילא את האוויר.
היא פקחה עיניים, מסתנוורת מהאור הבוהק.
והצלילים.
היא שמעה טפטוף מים איפשהו רחוק. נשימות. לא שלה. כמה נשימות. לבבות פועמים בקצב לא אחיד.
הלב שלה… היה שקט.
לא שקט לגמרי.
איטי.
היא קפאה.
ידה נשלה באינסטינקט לחזה.
פעימה.
הפסקה ארוכה.
עוד פעימה.
היא נשמה בחדות.
''היא ערה''.
הקול הגיע משמאלה.
ריו הסתובבה בבת אחת, מהר מדי. הסיבוב גרם לכל איבר בגופה לאותת על קיומו. היא חשה שעוד רגע היא מתפרקת מכאבים, אבל התאמצה לשמור על ארשת ברזל.
נער שחור שיער ואדום עיניים עמד שם, נשען על קיר בטון.
רגע, מה?
אדום עיניים?
היא ניערה את ראשה, אך שכהישירה אליו בשנית את מבטה היא הבינה שראתה נכון.
אדום עיניים.
''איפה אני?''
הנער חייך חצי חיוך, שחשף זוג ניבים צחורים וחדים.
הוא ערפד, חדרה ההכרה למוחה. ואם הוא ערפד אז כנראה זה חלום, כי אין כזה דבר ערפדים במציאות.
''בין לבין. מקום טוב להתעורר בו. פחות טוב למות בו. ו- את היית קרובה מאוד למוות''.
היא ניסתה לקום.
ואז זה הכה בה.
הריח.
דם.
לא הרבה. טיפת דם איפשהו בחדר. אולי פצע ישן. אולי שריטה.
זה לא שינה.
הגוף שלה הגיב לפני הראש.
הרעב התפשט בה כמו אש.
היא נאחזה בקיר.
''מה עשיתם לי?''
הנער הרים גבה.
''עשינו? ריו, אנחנו בקושי נגענו בך. את עשית את זה לעצמך.''
המילים לא הסתדרו.
הרעב כן.
היא הרגישה את הניבים לפני שנגעה בהם. כאב חד בלסת. היא שלחה יד רועדת לשפתיים, וקפאה על מקומה.
חדים.
אמיתיים.
מוחשיים מכדי להיות פרטים בחלום בלהות.
היא נרתעה לאחור כאילו מישהו היכה בה.
''לא…''
הנער התיישר.
''ברוכה הבאה,'' הוא חיוך חיוך די אדיש, ''לשלב שבו אין דרך חזרה.''
הלב שלה החסיר פעימה.
לא, בעצם, הוא פשוט הפסיק.
לשנייה שלמה.
והיא עדיין עמדה.
העולם המשיך.
היא המשיכה.
ההבנה נפלה עליה בשקט.
כבד.
סופי.
''אני…'' היא לחשה.
''אני מתה?''
הנער צחק קצר ששמץ של שמחה לא נשמע בו.
''לא. גרוע יותר.''
הוא התקרב צעד.
היא ראתה את הווריד בצווארו פועם.
שמעה אותו.
הרעב צרח.
היא זינקה אחורה, מתנגשת בקיר.
''אל תתקרב!''
הוא עצר.
בחן אותה.
ואז הנהן לאט.
''טוב. לפחות את מבינה מהר. זה יחסוך זמן.''
היא החליקה למטה על הקיר לתנוחת ישיבה על הרצפה הקפואה, ידיה אוחזות בראשה בחוסר אמון.
הנער בכל זאת לקח סיכון, והתיישב לידה, מניח יד על כתפה הכואבת.
היא נרתעה.
''תגיד לי שזה לא נכון''.
הוא משך בכתפיו, בעיניו הבוהקות באדום ניצנץ שביב של עצב.
לפתע העיניים האלו נראו לה כתהומות פעורים.
היא חשה את הכאב שהצטבר שם, על אף שלא הכירה אותו.
''אני יכול לומר לך שזה לא נכון, אבל זה יהיה שקר. את ערפדית, ואין מה לעשות עם זה. כלומר, אין דרך להיפטר מהתואר או מהסימנים האלו. סימני ההתגלות בעיקרון אמורים להופיע בגיל חמש עשרה, אבל בעקבות עלייה דרסטית של האופל והבוגדים הסימנים החלו להקדים אצל הרבה. את חלק מאלו שזה הקדים אצלם.'' הוא נשם עמוק לאחר המונולג, מלטף את שיערה שהפך שחור.
באופן מפתיע למדי, ריו חשה במעט נחמה שמצב הזה.
ואז נזכרה במשהו.
''רגע, אז זה אתם שעקבתם אחרי ביומיים האלו בעצם, נכון?''
''מה? מזתומרת אנחנו? ו, כאילו, אנחנו לא עוקבים אף פעם אחרי אף אחד...'' הוא סיים את דבריו בהבעה לא מפוענחת.
ריו נאלמה דום.
''אתה בעצם רוצה לומר לי ש...'' היא לא רצתה להעלות אפשרות כזו על דל שפתיה.
רק המחשבה על כך עוררה בה צמרמורת.
הוא הנהן, מבט חלול וכאוב בעיניו.
*