היא צעדה במהירות כשבמעלה גבה הזדחלה לה תחושה שהיא לא לבד. היא סובבה בחדות את ראשה לאחור, סורקת במבט מהיר את הרחוב הרגיל למדי. תחנת אוטובוס, בחורה עם אוזניות וילד בערך בן עשר; שום דבר שהיא יכולה לעניין אותו.
אז מה התחושה הזאת?
היא האיצה את צעדיה, בעוד הטלפון רוטט בכיס הג'ינס שלה ברטט קצר ולא מוכר. ידה השמאלית הידקה את אחיזתה בקצה השרוול של הקפוצ'ון, בעוד היד השנייה נשלחת אוטומטית לכיס, שולפת את הטלפון שמסכו עדיין דלוק.
אל תעצרי. זו הייתה כל ההודעה שהופיעה על מסך הטלפון. היא העיפה מבט נוסף וחרד מעט על פני הרחוב התמים , לכאורה. שום דבר לא התריע על סכנה, חוץ מפעמוני האזהרה האדומים במוחה. עוד הודעה אנונימית מלווה ברטט: אם את פונה שמאלה, זה נגמר.
יבה החל להלום בפעימות שהיא קיוותה שעוברי האורח לא שומעים. היא הביטה לכיוון ה'שמאלה' שעליו, כך שיערה, נכתב בהודעה – דרך קיצור משמעותית לביתה. רגע, מה? איך הכותב האלמוני יודע שהיא אמורה לפנות לשם? היא חשה בפחד המשתלט אט־אט על ליבה, מטייל בכל גופה כמרבה רגליים בעל מגפיים קפואים.
תרגעי, היא ציוותה על עצמה. זה בטח מישהו מהשכבה שראה אותך והחליט לעשות לך מתיחה קטנה. אבל איך מפרופיל אנונימי? ואיך היא לא קלטה אותו בין הקירות החשופים ומחוסרי מקומות המחבוא שברחוב הזה?
היא ניסתה להתנער ולהכריע האם להתייחס ברצינות להודעה או פשוט להיכנס לסמטה הזאת, שתוביל במהירות למקום בטוח יותר. במקביל ניסה מוחה לשחזר האם מישהו יודע היכן היא נמצאת. לא. לפני יציאתה היא לא הודיעה לאף אחד לאן היא הולכת, מתי בערך אמורה לחזור, ובגדול לא שחררה אף פרט אודות המקום לשם היא הולכת. אם חושבים על זה, היא בכלל לא אמורה להיות כאן. ואם כן, המצב אמור להיות שונה לגמרי.
"אמור זה שם של דג. די כבר לחשוב על 'מה היה אם'. תעשי משהו!", אותת לה מוחה. היא החליטה להיכנס לרחוב הזה. ברגע שבו דרכה כף רגלה על מרצפות הסמטה, הודעה נוספת הופיעה על מסך הנייד.
"שלוש..."
היא ניגבה את מצחה שפלגי זיעה החלו לזלוג עליו, על אף מזג האוויר הקריר והסגרירי.
"שתיים..."
בשלב הזה היא כבר החלה לרוץ קדימה, רגליה נושאות אותה לעומק הסמטה שהלכה והחשיכה עם השקיעה.
"גיבורה גדולה, ריו", היא קראה את ההודעה. מה? לכל הרוחות, מי זה? ואיך הוא יודע את השם שלה? וכאילו, למה "כל הכבוד" אם היא בסוף כן נכנסה לסמטה?
ריו הכריחה את עצמה לא לחשוב על הנושא. בטח תעלול מטופש של מישהו שמכיר אותה וחיכה שם כדי למתוח אותה קצת. רק כשמזגה לעצמה כוס מים קרירים כשהייתה כבר בבית, היא קלטה משהו מוזר : אם היא לא הייתה אמורה להיות שם, איך האלמוני ידע שהיא תבוא לאזור?
הבוקר מצא אותה מתמתחת במיטה וקולטת שהשעה כבר שמונה והיא עוד לא מאורגנת. אפילו לא בכיוון של להיות מאורגנת. היא קפצה כנשוכת נחש מהמיטה, פותחת בפראות את ארון הבגדים ושולפת משם כמה פריטים מזדמנים. היא התלבשה במהירות, וכשראתה את המחוג הארוך עובר את שמונה ורבע, היא הבינה – שלהגיע בזמן היום אין סיכוי, והחליטה שאת שאר ההתארגנות היא תבצע במתינות. היא הדליקה שירים ברקע וזמזמה לעצמה את המנגינה תוך שהיא מסרקת את שיערה הבהיר והחלק לאחור, מארגנת אותו לכדי קוקו צמוד ומסודר.
רק עשרים וחמש דקות לאחר מכן היא סיימה להסתדר סופית, ויצאה לכיוון תחנת האוטובוס. רק כשפתחה ריו את הטלפון, היא נזכרה במאורעות האתמול, וזאת בגלל הודעה שהופיעה על המסך ברגע שהדליקה אותו:
ירוק זה טוב.
מה? לקח לה שבריר שנייה כדי לקלוט שזה קשור ללבוש שלה. ואכן, הקפוצ'ון היה בגוון ירוק כהה.
זה התחיל כבר להדאיג אותה. אתמול היא לא ניסתה לספר לאף אחד מהוריה או מחברותיה לשכבה על המקרה המוזר, מהסיבה הפשוטה שהיא חשבה שזה סך הכול תעלול מטופש, גם אם הוא מבוצע בצורה שנראית די מקצועית. היא המשיכה בצעדים מואצים לעבר מבנה בית הספר, גלגלי מוחה נעים במהירות מסחררת בניסיון לניתוח המצב. היא הצטחקה. היא מרגישה מבוקשת, ולא במובן החיובי של הביטוי; כאילו, מהסוג של המודעות עם הפרס של כמה עשרות מיליונים. היא גיחכה שנית ונכנסה לתיכון.
שם, בשונה מראשה ההומה, לא התחשבו במה שעבר עליה בשתיים־עשרה השעות האחרונות. לאחר שנכנסה לכיתה וקלטה שאין לה אישור איחור, היא הבינה שכנראה תצטרך בסוף יום הלימודים להשלים את החומר שהפסידה בשלושת־רבעי השעה האחרונה. לאחר נזיפה הגונה מהמורה היא התיישבה במקומה, ראשה אפוף מחשבות.
מרפק שננעץ בצלעותיה קטע בחדות את ניתוקה מהמציאות הקיימת. "ריו, המורה מדברת איתך", דחיפות נשמעה בקולו של דניאל. היא התנערה.
"ריו, את שומעת אותי? אני שואלת אותך משהו. בואו נראה, את יודעת מה זה יצור אוטוטרופי?" חיוך די סדיסטי נמרח על פניה של המורה.
"אהה..." גמגמה ריו בעוד דניאל ממשיך ללחוש באוזנה את התשובה, "זה יצורים חיים שיוצרים בעצמם את ההזנה שלהם ולא על ידי גורם חיצוני". המורה הביטה בה בהתגרות, בעוד שאר ראשי התלמידים מופנים לכיוונה של ריו
"זה... יצורים חיים ש... יוצרים בעצמם את ההזנה שלהם ולא גורם חיצוני..." היא סיימה בהיסוס.
"יפה מאוד, ריו. ועוד משהו: הזיכרון הפנומנלי הזה שלך לא אמור להוות תירוץ לחוסר הקשבתך בשיעורים", סיימה המורה בקול מובס. אלין הנהנה והפעם ריכזה את מלוא תשומת ליבה בשיעור.
*
"היא לא מתייחסת, אה?"
– "לפי איך שזה נראה, כרגע לא".
"כדאי לך שהתוכנית הזאת תעבוד. זה המוצא האחרון שלך".
– "אני יודע את זה, אין צורך להזכיר לי כל פעם".
"רק לוודא שלא תשכח מה הכניס אותך לכל זה..."
הדובר מהצד השני חרק שיניים בזעם כבוש.
– "אי אפשר לשכוח, בהתחשב בעובדה שיש לי מתזכר אישי לנושא".
"אני שמח לשמוע שזכיתי בתואר הזה", חתם הציני וניתק את השיחה עוד לפני שהספיק בן שיחו להגיב.
הוא בהה במסך בעיניים מזוגגות. אתה לא נורמלי. אתה לא יכול לעשות לה את זה, ניגן לו המצפון על מיתרי הלב שכבר החלו לקפוא. אל תכניס אותה
לבוץ שאתה זה שבחרת להתלכלך בו.
לא ידעתי שזה מה שהולך לקרות. אחרת, מזמן הייתי יוצא מזה. הוא ניסה להרגיע את הקונפליקט המתחולל בליבו, נוחל כישלון מוחץ.
ככה כולם אומרים. אבל כמו שהבנת, זה לא משהו שקל לצאת ממנו אחרי שנכנסים אליו. אין חרטות.
הוא קם לכיוון המטבח, פותח את דלת המקרר הריק, כאילו משהו השתנה בו מלפני חמש דקות כשאז עשה פעולה זהה. הוא נאנח בתסכול וחזר לרבוץ על הספה בחוסר מעש.
אתה לא תסלח לעצמך לעולם. היא כולה בת ארבע־עשרה, ואתה מכניס אותה לבור בלי תחתית, בידיעה ברורה ובדעה צלולה.
ובחוסר ברירה.