פרק 7.

"תמות." וולטאר לחש בקור, ממשיך לחנוק אותו באכזריות חסרת רחמים, כאילו העילפון רק יחמיר את הכאב שהוא רוצה לגרום. ידיו לחצו בחוזקה על גרונו של טומואה, לא נותנות לו סיכוי, כשהאוויר נדחק החוצה בכל רגע שעובר, והעיניים שלו נצבעות בזעם עיוור.

לירן נרתעה ופסעה צעד אחד אחורה, עיניה פעורות באימה, ונשימתה נעשית כבדה ומתנשפת. נכון, היא רבה עם טומואה, אבל עכשיו היא חייבת לשכוח מהכעס ולהביא מישהו שיעצור את המצב הזה.

יהודה צקצק בלשונו, פוסע לעברה בעודו עוקף את וולטאר שעדיין לא זז מטומואה. ידיו טחובות בכיסיו. "את מבינה שאת לא יכולה ללכת ולספר לכולם," אמר בקול ענייני, דיבורו איטי ומחושב. "בואי נעשה כך," הוא התקרב, מניח את ידו על כתפה, "את תשכחי מזה שזה קרה. לא ראית ולא שמעת כלום."

לירן הצמידה את שפתיה זו לזו ונרתעה אחורה.

הוא המשיך בדבריו, מושך את ידו חזרה לכיסו, "ואנחנו נעצור את זה כאן."

היא מצמצה בעיניה, לא בטוחה.

וולטאר התרומם ממקומו באנחה עמומה, מנער את מכנסיו המאובקים. "או שתסבלי בעתיד שמחכה לך כמוהו," אמר באיום.

לירן הנהנה בשקט. כמו כולם, שמעה על מעשיו חסרי הרחמים של וולטאר. ידעה שיש לו אנשים שעובדים בשבילו – והעדיפה לא להסתבך איתו ולשמור מרחק בטוח.

"נהדר, לכולם." סיכם רובי כשהוא מחא כפיים.

יהודה פנה ללכת, ומוישי אחריו. "אתם תטפלו בו." קבע לשאר.

וולטאר השפיל את מבטו אל טומואה השרוע על הרצפה, בוחן את מעשי ידיו בעיון רב. ידיו ורגליו שתתו דם, פניו החבולות חיוורות, ועיניו הנפוחות עצומות. הוא כיווץ את עיניו בחשד; תחת עינו הימנית נוצר חתך שותת דם. וולטאר היטה את ראשו הצידה. "לא נראה לי שהצלחתי לפצוע אותו בעין," הרהר. הוא הסתובב במהירות אל רובי. "תגיד, פגעתי לו בעין?"

רובי הניע את ראשו לשלילה, מושך בכתפיו. "לא, אולי זה יואב ומואב," אמר, ולמבטו השואל הוסיף, "גם הבנתי שלפני שבוע שמשה חתך אותו בסכין."

ההבנה פשטה על פניו, והוא הנהן, "אהה, הבנתי." הוא סקר אותו בשנית, רגע ארוך, ואז פתח את פיו, "אז מה נעשה איתו?" חיפש במבטו משהו בסביבה. "איפה לירן?"

רובי חישק את שפתיו, מחפש בעיניו אחריה, "נעלמה?"

וולטאר פלט אנחה, תוך שהוא מושך בכתפיו ואומר, "אני מניח."

"אז מה עושים איתו?" שאל רובי, מצביע על טומואה.

וולטאר הביט בו רגע ארוך, התקדם וגחן לעברו. הוא היטה בידו את ראשו של טומואה, בוחן את פניו מקרוב. עיניו הנפוחות שינו את צבען, החיוורון על פניו ירד מעט וצבע החל לחזור אליו. הדם ברקתו נקרש לאורך לחיו עד לשפתיו המדממות, החתך תחת עינו המשיך לדמם, וכתמים סגולים ואדומים קישטו את פניו. הוא הניח את ראשו חזרה, עיניו חולפות על גופו החבול, והוא הנהן באיטיות, "עשינו עבודה טובה." החמיא. "בוא, נשאיר אותו פה."