פרק 5.
וולטאר אחז בשערו בחוזקה, משך בכוח רב, והרים את טומואה מהקרקע. הוא עצר את ידו שניות ספורות לפני שסטר על לחיו של הנער ההמום.
המכה הייתה חדה ונוקבת, מכה שהרעידה את פניו וגרמה לו לזעזוע קל. הכאב פשט בלחיו, עורו האדים וההלם מהמכה החדירה עוד שכבה של ייאוש ועייפות לעיניו הלאות. טומואה ניסה להתאושש, נשימתו כבדה והדם מהפצעים הישנים החל לטפטף על הרצפה, מזכיר לו את עוצמת האלימות שסביבו, שיעולים תקפו אותו בין נשימה לנשימה.
"תסתכל עליי." הורה וולטאר בנוקשות, קולו שליו כאילו לא היכה עד זוב דם את חברו מספר שניות קודם לכן.
טומואה התנשף, עיניו נעוצות בקרקע, בליבו התעקש לא להרים את המבט, לא לתת לו את התענוג שבהשפלתו.
צחוק ציני נפלט מפיו של וולטאר, הוא שלח בעיטה אל צלעותיו תוך תפיסת שיער חזקה ואלימה, הוא רכן קדימה ומשך את ראשו בכוח. "תסתכל עליי אמרתי." קולו הפך למאיים.
טומואה השתנק, דם ניתז על הרצפה, מכתים את שיניו על הדרך. הוא קרס על הרצפה, מנסה להכניס אוויר אל ראותיו, אך כמו גוש גדול בגרונו חסם לו את הדרך אליהן. גופו רעד בגלים מחוסר חמצן ומחולשה שאיימה להטריף את דעתו, הוא השתעל, עיניו התרוצצו על הרצפה עד שהוא הרים אותן לעברו של וולטאר.
יהודה שילב את ידיו על חזהו, מביט בחיוך מרוצה במעשי ידיו של חברו. מוישי ורובי עמדו לצידו, מתרכזים בעיון רב ברצפה המוכתמת, כאילו מנסים למצוא בה צורות.
וולטאר בחן את עיניו של טומואה, מצפה למצוא שם שביב פחד או חשש, אך התאכזב. "אתה מעצבן אותי," אמר בקול קר וקשוח, "וזה לא יגמר פה עד שתמות."
טומואה לא הסיט את מבטו. שיניו נקשו זו בזו באגרסיביות, וחזהו עלה וירד בנשימות כבדות. שפתיו הפצועות רעדו קלות, ודם נטף מהן אל מכנסיו המלוכלכים.
לפתע, צרחה חדה פרצה אל השתיקה הכבדה. וולטאר מצא את עצמו נופל במהירות אל הרצפה. אוטומטית הניח את ראשו בין ידיו, ליבו פעם בחוזקה, ומתוך עיניו ניבטו בלבול ושמץ בהלה.
טומואה זינק עליו בזעם מוחלט, ידיו רטטו בכוח שלא נודע לו קודם. הוא תקף את וולטאר ללא רחמים, אגרופיו נחתו על גופו כמו סופות רעמים, כל מכה העבירה את הכאב ישירות אל נשמתו. פניו של טומואה היו אדומות מזעם, עיניו בערו בכעס מבעית, ושיניו שחייכו בטירוף, והיו ניגוד מוחלט למראהו הזועם, נצצו תחת אור השמש.
וולטאר התגלגל על הרצפה, מנסה להגן על עצמו בידיים רועדות, אך לא הצליח להימנע מהמכות שהמשיכו ליפול עליו ללא הפוגה. כל מכה הייתה כמו התפרצות האש אשר בתוכו של טומואה, חסרת שליטה ובלתי ניתנת לעצירה. המתח באוויר היה מחשמל, כשכל צעקה וכל מכה מחזקת את התחושה שהזעם הזה לא ייפסק עד שהכאב ימצא דרך להתנקז.
מאחור, רובי ומוישי זינקו עליו בבת אחת, אוחזים בכתפיו בניסיון לעצור אותו, אך זעמו העז לא אפשר להם להשתלט עליו – הוא לא ינוח עד שילמד את וולטאר לקח.
מוישה הביט סביבו בקור רוח, כשקריאות הכאב וההשתנקויות של וולטאר מצלצלות באוזניו. הוא סקר את החצר האחורית במבט חד, מחפש כל דבר שיכול לעזור לו לעצור את המטורף שהתפרץ.
מקל עץ עבה צד את מבטו.
הוא נטש את טומואה ומיהר לעבר העץ, חטף את המקל בידו ודחק את רובי הצידה בקול נמרץ, "זוז, זוז." הוא הניף את המקל והטיח אותו בטומואה, שהמשיך להכות את וולטאר ללא הפסקה. "עזוב." הטחה, "אותו." הטחה, "עכשיו." הטחה.
טומואה קרס על הרצפה לצד וולטאר באפיסת כוחות, מתנשם ומתנשף. צחקוק מטורף נפלט מפיו, ועיניו נעצמו בלאות, בעוד חיוך קטן נמתח על שפתיו.