וולטאר פרץ בצחוק פראי, שולח מבטים לעבר יהודה שצחקק יחד איתו, "תתחנן נשמה של דודה שלך." הוא אחז בכתפיו וניער אותו, "או שאני…" חיוך אכזרי מתח את שפתיו, "אמשיך הלאה." הוא שלף מכיסו פטיש קטן.

טומואה נשך את שפתיו, ידו חלפה על רקתו הרטובה מהדם, חש בחספוס הדם הקרוש עד לסנטרו. הוא בלע את רוקו, אתה תעשה את זה?

אתה תשפיל את עצמך בשביל רגע של שקט? הקול המתגרה חזר אליו, צוחק בתוך ראשו בלעג, אתה לוזר או אפס? קשה להבדיל, אתם דומים.

הוא נשם עמוקות, עצם את עיניו בחולשה, וגירש את הקול כאילו היה זבוב, "שחרר אותי…" שיניו נשכו את שפתיו הרוטטות בשנית, תחושת ההפסד נוחתת על ליבו, האם הוא ייתן לייאוש לשלוט בו?

וולטאר ויהודה הביטו בו בציפייה, מרימים את גבותיהם בשאלה. חיוך מרצד על שפתיהם, בעוד שעיניו כמעט אוכלות אותו מסקרנות.

הרוח פרעה את שיערו השטני, מצננת את הזעם שכל פעם מחדש רצה להשתלט עליו. טומואה הישיר את מבטו על וולטאר, "שחרר אותי." אמר ברוגע, הוא יעצור את זה כאן.

וולטאר הרצין באחת, הבעת אכזבה נחה על פניו. עיניו סקרו את סביבתם, העצים היו העדים היחידים, זה לטובתו. "אני לא רציתי לעשות את זה, אבל אתה הכרחת אותי." הוא סימן למוישי ורובי באצבעו.

טומואה החל ללכת, מתחמק מהחסימה של וולטאר. ידיים שריריות עצרו אותו, אוחזים בו בחוזקה כשאינו יכול לזוז או להשתחרר מהם. "עזבו אותי, חלאות." הוא חשק את שיניו בזעם עצור.

יהודה פסע לפניהם בהליכה שאננה, ידיו תחובות עמוק בכיסיו, ועיניו בוחנות את השטח כאילו הוא מטייל להנאתו בטבע.

וולטאר אחז בשיערו והיישיר את ראשו, "תקשיב לי טוב, העולם היה טוב יותר בלעדיך, ובכל מקרה יהיה לך טוב. אל תפחד." חיוך אכזרי האיר את פניו כאשר ראה את ניצוץ החשש בעיניו של הנער אותו שנא יותר מכל. הוא משך אותו בשיערו כשמוישי ורובי מוליכים אותו מאחור בהליכה מהירה.

יהודה הציץ מאחורי הבניין, מוודא שאין איש רואה אותם. "לאן הולכים?" שאל, "יש מצלמות אבטחה פה." עדכן, כשהוא ממשיך בהליכתו הנינוחה.

וולטאר הוביל לכיוון השער האחורי, ענייני. "נצא מפה." הוא הצביע על השער שהיה נעול, "נטפס עליו."

יהודה עצר מול השער המדובר, צקצק בלשונו, והציץ בחברו מזווית עינו. "ברור שהוא יטפס מעצמו אל מותו." אמר בציניות.

וולטאר הסתובב לעבר טומואה ובחן אותו בעיון, עיניו החומות מצומצמות. הוא התקדם לעברו ואחז בשיערו, "עזבו אותו." הורה לרובי ומוישי. לאחר מכן גרר אותו קרוב אל השער, "אתה תטפס מתי שאגיד לך לצד השני, ברור? אני ויהודה נחכה לך שם." 

עיניהם התמודדו רגע ארוך, לאחריו טומואה ענה בביטחון, "לא."

וולטאר הרים את גבותיו בתמיהה, "מה אמרת?"

"אמרתי לא יא חירש." הוא חייך חיוך קטן, מתגרה.

וולטאר פער את עיניו בתדהמה, "חזרת להיות מי שאתה אני רואה, מה קרה? שכחת את המצב שאתה נמצא בו? אדיוט. אני אזכיר לך אל תדאג." קולו היה רגוע כמי שנמצא בחוף הים בחופש הגדול, ללא טרדות.

הם עמדו לצד השער האחורי, יהודה ממתין לצידם. וולטאר תופס בשיערו של טומואה, מבטיהם אחד מול השני. רובי ומוישי עומדים מאחוריהם שלובי ידיים.

"אני לא מפחד." טומואה נותר עם חיוך קטן על הפנים, הוא הכניס את ידיו אל תוך כיסי מכנסיו ברוגע, "אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, לי זה לא מזיז."

וולטאר הביט אל תוך עיניו רגע ארוך שנראה כאילו לקח נצח, והנהן, "בסדר." הוא בעט בבטנו, גורר אותו בשיערו ומטיח אותו על השער, "החלטה שלך, אתה מכיר אותי כבר." הוא השליך אותו על הרצפה, בועט אותו בצלעותיו בכל כוחו.

טומואה הגן על ראשו בידיו, אנקות כאב שקטות בורחות בין שפתיו למרות כל מאמציו לא להשמיע קול, בעיטה נוספת רוקנה את האוויר מראותיו. המכות הבוערות שפגעו בצלעותיו בשפיות בלתי מתפשרת, כל בעיטה מכה כמו חבטה בלהב חם שחותך עמוק. כל סטירה הלהיטה את לחייו. הדם התחיל לנזול מפצעי הקרע שנפערו בעורו, מתערבב עם הזיעה הזולגת ממצחו. הכאב התפשט בכל גופו, חדר לעצמותיו והקשה עליו לנשום, אך טומואה ניסה להיאחז באיזשהו מפלט בתוך הסערה הפנימית. כל מכה הורידה אותו עוד קצת אל הקרקע, אך בין אנקות הכאב הוא ניסה לשמור על הכרתו, לא להיכנע לשחור שמאיים לבלוע אותו. הדימום מהפצעים הפך לאיתות של המחיר שהוא משלם, והכאב הפיזי הפך גם לצעקה שקטה של הגוף נגד ההכאה האכזרית.