פרק 3
נשימתו של טומואה נעתקה, הכאב החד שתקף אותו בזרועותיו בגלים, היכה בו פעם נוספת, חולף בגופו שוב ושוב, גורם לצמרמורת לאחוז בו בחוזקה ולא לשחרר. הוא עצם את עיניו בחוזקה, חש בשביל נוזל רטוב מחליק מכפות ידיו לאורך זרועותיו. הוא הניח את ראשו על הדשא באפיסת כוחות.
יהודה שב לחייך, עיניו מרותקות להבעות הכאב החולפות על פניו בזו אחר זו. הוא התכופף לעברו, ידיו מונחות על ברכיו, וראשו נוטה לצד כדי לתפוס את עיניו שנפקחו. "לשחרר גם את הרגליים או שתסתדר לבד?" שאל בלעג.
טומואה הביט בו בחוסר הבעה, תחושה חמוצה מילאה את ליבו, ככה מרגישה תחושת התבוסה? האם זה הכישלון שלו? האם זוהי הכניעה?
סחרור קל נהנה להטעות את ראשו. אצבעותיו חפרו באדמה, "אני אסתדר לבד." הוא פלט בחולשה.
יהודה קרץ לרובי בחיוך, "אני לא חושב שתסתדר."
רובי מיד הגיע, הופך את הכיסא לצידו השני ללא כל התחשבות במצבו של הקרבן, שחרר את החבלים בחוסר עדינות והעמיד אותו בבת אחת באגרסיביות על רגליו
טומואה פער את עיניו, הוא לא ראה את זה מגיע. גל בחילה תקף אותו והוא שלח יד לאחוז בפיו בחוזקה.
יהודה סטר על לחיו קלות, "אתה רק צריך לדעת את מקומך, קיפוד."
טומואה ניסה בכל כוחו להדחיק את הטעם המגעיל שתפח בתוכו אך נכשל בכך. גל הבחילה תקף שוב ושוב. הוא מיהר בצליעה אל השיח הקרוב אליו והקיא את נשמתו.
צחקוק נשמע מאחורי אחד העצים, הוא הפך עד מהרה לצחוק פרוע ובלתי נשלט. וטומואה ידע מי המשוגע העומד מאחורי הצחוק הזה, רעד אחז בו. רק לא הוא, אלוקים בבקשה, לא עכשיו.
"יא, חלשלוש." וולטאר יצא מאחורי העץ הקרוב אליו, חיוך מסופק ואכזרי נח על שפתיו, ושיניו הגדולות נחשפו בהתלהבות כ
מעט אובססיבית. "אתה יודע מה ההבדל בינך לביני? מלבד העובדה שאנחנו שונים כמו חלל וארץ." הוא הגיש לו בקבוק מים.
טומואה הרים את גבתו בחשד, ממתי וולטר מביא לו מים? אל תיקח ממנו. נורה אדומה הבהבה בירכתי מוחו, יש פה משה
ו מעבר לזה. הוא ניגב את פיו בשרוולו ופנה ללכת, אינו מייחס חשיבות לדבריו.
וולטאר חסם את דרכו, פתח את הבקבוק, ואמר, "ההבדל הוא שאני הוא האחוז 100 בסוללה ואתה האחוז ה0." בסיום דבריו הוא שפך את תכולת הבקבוק על ראשו, "אני רק מנקה אותך, יצור מלוכלך."
טומואה בלע את רוקו, האם לא יהיה לו מנוחה היום? הם החליטו לבזבז עליו את כל האנרגיות שלהם? הוא פלט נשיפה חסרת סבלנות, "אתה מוכן לתת לי לעבור?" עיניו הביטו על יהודה שנותר באותו מקום והשקיף עליו, חש בשנאה המבעבעת את דמו התוסס.
"לא, למה?" וולטאר הסתובב לעבר יהודה וקרץ בחיוך, "לאן אתה צריך ללכת?"
טומואה אגרף את כפות ידיו, הרים את ראשו ביאוש, עצם את עיניו ונשם עמוקות. עקצוצים חלפו בקצות אצבעותיו, וטיפסו כלפי מעלה אל זרועותיו באיטיות. התסכול עטף אותו מכל כיוון והוא לא הצליח לשלוט בו ולהירגע למרות שניסה שוב ושוב. "וולטאר," הוא פונה אליו בטענה, מסתיר את הרגשות המשתוללים בתוכו במסיכת אדישות קרירה שעטה על פניו. "תן לי ללכת לשירותים ותחזור אחר כך, סבבה?" כמה זמן לא ביקשת ככה? מישהו דיבר בתוך מוחו בניסיון להתגרות בו, מה אתה בשבילם? אה? סתם סמרטוט וכלי משחק? למה אתה נותן להם לשחק בך? אתה לא לוזר.
טומואה נשך את שפתו התחתונה בחוזקה, עיניו התרוצצו על החצר בחוסר רוגע.
בתוך מוחו הוא ענה לקול המתגרה, כי כבר נלחמתי תשע שנים, בחייאת רבאק, תשע שנים שאני מחזיר במכות ועקיצות כפי שהם עושים לי. אבל כל מה שקיבלתי היה אגרוף מחץ לבטן, תמיד יצאתי האשם, תמיד אני זה שהושעה לבסוף, תמיד אני השקרן, ותמיד אני הבעייתי בעיני כולם.
החברים,
המורים,
המנהל,
ולפעמים גם ההורים.