פרק 18. ©️

הם נעלמו מאחורי הבניין, אל רחבה נטושה ורחבת ידיים שהמצלמות לא הגיעו אליה. השקט שם היה מאיים. אריאל נעצר במרכז, מוקף בנערים, אבל הוא לא נראה מפוחד.
"אתם מוכנים פשוט להפסיק להציק לו?" הוא שאל, קולו נשמע שקול מדי יחסית לסיטואציה. "אני באמת לא חושב שהוא עשה לכם משהו נורא מספיק כדי שתמשיכו עם החרם המגוחך הזה עוד שנים. מה הנקודה שלכם?"
ישראל, שאיבד את הסבלנות ראשון, צרח במלוא גרונו. הוורידים בצווארו בלטו מרוב זעם. "אתה בכלל יודע מה הוא עושה לנו?! הוא מביא רק צרות! אנחנו שונאים אותו, ואנחנו לעולם לא נהיה חברים שלו!" המילים "לעולם לא" הדהדו בין קירות הבטון.
אריאל עצם את עיניו לרגע ופלט אנחה כבדה, מותשת. "מתי תתבגרו כבר?" הוא סינן, פוקח עין אחת ומביט בהם בזלזול. "אתם בכיתה ט'. אתם לא חושבים שזה קצת פתטי?"
ירין פלט גיחוך קצר, מעביר מבט מזלזל בין חבריו. "אנחנו נחליט מה פתטי ומה לא, חתיכת שחצן," אמר ביובש.
יהודה הניע את ראשו לצדדים, חיוך עקום על פניו. "איזה אח מסור... עד לפה נגררת בשביל השטות הזו?" הוא צחקק ומרח את ידו על פניו כאילו הוא מנסה להסתיר שעמום. "יש לי מספיק על הראש גם בלי הדרמות של המשפחה שלך."
"תכף לא יהיה לך ראש בכלל," סינן אריאל. החיוך שלו היה סבלני מדי, כמעט אבהי, וזה מה שהפך אותו למצמרר.
רון גלגל את עיניו, חיוך קטן נתלה בקצה פיו. "אוהו, אתה מתחיל באיומים? למה שלא תעבור ישר למעשים? בוא נראה מה אתה שווה."
חיים פרץ בצחוק רועם ופסע צעד קדימה, מנפח את חזהו. "יאללה, אני מתנדב ראשון. בוא אליי, גיבור," הוא סימן בידיו תנועה מזלזלת של 'בוא'.
אריאל הפנה אליו את מבטו. החיוך עדיין לא מש מפניו, אבל העיניים שלו הפכו לשני חריצים אפלים. "אתה תתחרט על זה," הבטיח בקול שקט שחתך את האוויר.
"לא ממש," הכריז יואב מהצד, סוגר את נתיב הבריחה של אריאל מאחור. "היום זה היום שבו תלמד לסתום את הפה."
חיש מהר, עוד לפני שחיים הספיק להוריד את ידיו המתגרות, אריאל זינק קדימה. התנועה שלו הייתה כמעט בלתי נראית מרוב מהירות. הוא שלח אגרוף קטלני מלמטה, היישר אל סנטרו של חיים.
קול נקישת השיניים של חיים נשמע בבירור לפני שראשו נזרק לאחור. גופו קרס כבול עץ והוא הוטח ברצפה הקשה. צרחת כאב חדה בקעה מגרונו בעודו נאחז בפניו, מתפתל בחול. השקט שלפני הפיצוץ נשבר באחת, והחיוך של אריאל? הוא רק הפך לקר וממוקד יותר. 
אריאל עמד מעל חיים המתפתל, אפילו לא מתנשף. הוא העביר את מבטו הקר בין שאר הנערים, שקפאו במקומם כשחיוך הניצחון שלו מתרחב. השקט שחזר לרחבה היה כבד יותר מקודם, ספוג בריח של זיעה ופחד.
"מי אחריו?" הוא שאל בטון רגוע, כמעט ידידותי, שהקפיא להם את הדם. "החלטתם כבר?"