פרק 17.
אריאל נכנס, פניו נמתחו לחיוך מתפעל, "וואלה שנתיים. הזמן טס יותר משהוא רץ." הוא צחק צחוק קליל ומשוחרר. יודע שאם היה משמיע את הבדיחה הזו בבית, שקט מאיים היה שורר בחדר ומיד לאחר מכן היו מטיחים בו הערות על בדיחת קרש גרועה.
השומר עיגל את שפתיו בהתפעלות, עיניו בהו ברצפה לזמן קצר כאילו מעכל את הזמן ואז הוא הרים את ראשו לעבר אריאל בהפתעה. "מה מביא אותך לכאן?" התעניין.
אריאל הרחיב את חיוכו, "צריך לסגור חשבון עם כמה סוררים." הוא קרץ, "אקפוץ אל המנהל." ידו טפחה על כתפו של האיש השרירי מולו והוא פנה ללכת.
עיניו סרקו את השטח, יודע בדיוק איזו כיתה טומואה למרות שלא ביקר אותו בזמנו. החצר הרחבה היתה ריקה מתלמידים, הוא העיף מבט בשעון, הם אמורים לצאת בכל רגע.
בתוך השטח עמדו שישה בניינים. צבעם לא היה בטון אפור או לבן. הם נצבעו בצבעים מקושקשים בידי נערים משועממים למרות שכולם ידעו שהמנהל אוסר זאת, אך זה לא מנע מהם להמשיך לצבוע אותם ולצייר עליהם בכל פעם מחדש לאחר שנצבעו שוב בלבן.
בניין אחד בלבד אף אחד לא העז לצבוע. בניין ההנהלה. שם המנהל והמורים נמצאים. הבניין השני שלא היה צבוע היה בניין חדרי ההקבצות. שם אף אחד לא התעניין בלצבוע אותם כיוון שהם נמצאו מאחורי בנייני הכיתות.
אריאל נכנס אל הבניין הרחוק, הצמוד מלפני חדרי ההקבצות. עיניו עוברות על השילוט. צד ימין ט1. צד שמאל ט2. כן, זה מה שהוא צריך. הוא עמד מול הדלת כשידיו בתוך כיסיו, והמתין.
הצלצול בקושי סיים להדהד כשחיים פרץ מהכיתה החוצה, הודף את הדלת בכוח שכמעט תלשה אותה מציריה. הוא היה באמצע תנועה מהירה, נחוש לעזוב, אבל נעצר על מקומו בבלימה פתאומית. מולו עמד אריאל.
חיים סרק אותו מלמעלה למטה, ושריר בלסתו התהדק. "אתה אח של טומואה," הוא פלט, והמילים נשמעו כמו יריקה של בוז לעבר הרצפה.
אריאל לא זז. הוא נשאר לעמוד במרכז המסדרון, חוסם את הנתיב בנונשלנטיות מעצבנת. הוא הנהן לאט, מבטו מתנשא וחיוך דק של עליונות מרוח על פניו. "חדש לי," הוא הפטיר בציניות קרה, "ממש תגלית מרעישה."
חיים צמצם את המרחק ביניהם בצעד אחד מאיים, גופו דרוך כמו קפיץ. "מה אתה רוצה?"
אריאל הרים את גבותיו בתמיהה מזויפת, כאילו השאלה בכלל לא במקומה. "מה אני רוצה?" הוא חזר על דבריו של חיים בטון מתנגן, ואז השתתק לרגע. "אני רוצה לדבר במקום שקט עם כל אלו שפגעו בטומואה היום." הוא הקפיץ את גבותיו ברמז ברור, והמבט שלו הפך למתגרה.
חיים הניע את ראשו מצד לצד, מנסה להסתיר את ההפתעה שלו מהתעוזה של אריאל. "אין לי בעיה," הוא אמר בקול מחוספס, "אבל אנחנו הרבה. אתה לא באמת חושב שתצליח לגבור על כולנו."
אריאל פלט גיחוך קצר, חציו נשיפה וחציו צחוק מזלזל. הוא צמצם את המרחק ביניהם, עיניו ננעצות באלו של חיים בלי למצמץ. "אין בעיה," הוא לחש, "תנסו אותי."
הביטחון של אריאל עורר בחיים דחף אלים. הוא הנהן, הסיט את מבטו לרגע אל תוך הכיתה וקרא בשמותיהם של חבריו. "בואו, נגמור אותו וזהו," פקד עליהם. הוא יצא מהכיתה ונעמד מול אריאל, סוגר עליו. "לאן לבוא?"