פרק 16.
טומואה הצדיע בחיוך שובב "תדאג להיעלם לפני שאבא שלי יצא מהחדר." הוא מיהר לצאת אל הרחוב.
רוח נעימה ליטפה את פניו, מזכירה לו שיש גם דברים טובים מלבד סבל וכאב. הוא החל ללכת ליעד לא ברור, העיקר להתרחק. להתרחק מסוד שעלול להיחשף לאחר שהצליח להסתיר אותו במשך שמונה שנים. סוד שאם ייחשף יגרום לו לשנוא את עצמו יותר מכל.
במדרכה הנגדית התקבע מבטו בקבוצת נערים שחוזרים מהלימודים יחד. את חלקם הכיר בפרצופים. הם צחקו, התבדחו והיכו אחד את השני בחיבה. הוא מצא את עצמו מאט את הליכתו בהתאמה לקצב שלהם, מביט בהם בסקרנות ובקנאה עמוקה.
כך דמיין את עצמו בכיתה ד', ו', ז', ו-ח'. אבל הדמיון תעתע בו, העלה בו ציפיות לשווא והותיר אותו מרוסק. רק שבריר שנייה לפני שהמצח שלו פגש את הבטון האפור, הספיק המוח שלו לשגר אזהרה אחרונה ומיותרת: זה עמוד. הוא חש את המגע הקשיח והקר של העמוד, לא כחפץ, אלא כהתנגדות אילמת ובלתי ניתנת לערעור. לרגע קצר האורות כבו בעיניו, ואז חזרה המציאות במלוא עוצמתה, כשכאב קהה ומצמית התפשט מקצה הגבה אל עורפו.
המכות היבשות שעל פניו שלחו אותות כאב אל מוחו, כאילו טרחו להזכיר לו את קיומן למרות הכאב החדש. הוא התרחק צעד אחד לאחור, עצם את עיניו, חש סחרור קל. כשפקח אותן שוב והרים את מבטו שנית אל המדרכה ממול, גילה להפתעתו שהנערים נעלמו. הדחף השני היה להביט סביב-לוודא שאף אחד לא היה עד לתקרית. כמובן שכן, היתה זו אישה מבוגרת שצפתה בו והחזיקה בקושי את פיה, היא ניסתה במאמץ לדכא את הצחוק שתקף אותה.
טומואה פלט אנקת כאב, והמשיך בהליכתו בעודו עוקף את העמוד. והפעם, הסתכל אל הדרך. מעט הבושה שהצליחה לחדור אל ליבו והכאב הטרי לא הניחו לו לחזור על אותה טעות.
הוא לא ידע לאן מועדות פניו, אבל איכשהו מצא את עצמו בפארק הסמוך. הוא התיישב על הספסל, עיניו סורקות את סביבתו. העצים הקיפו את הפארק בתנועה גלית ואיטית, משתחווים יחד עם הרוח. מתקני המשחקים המתינו בשלווה בין צרחות וצחוקים של ילדים. בארגז החול, פעוטות בגילאי שלוש כרעו בבוץ ובחול, מרוכזים בבניית ממלכות ארעיות.
השהות הקצרה על הספסל אפשרה לגופו לנשום, אבל עם הנשימה הגיעה התגובה המאוחרת: עצביו התעוררו והחלו לשלוח מכל עבר אותות חירום, כאב שהצטבר והמתין לפרוץ אל פני השטח.
הוא לגם נשימות עמוקות, מתכוון להישאר משותק על הספסל עד שהכאב יחלוף או לפחות יכרע ברך וידעך.
במהירות בזק דרס אריאל את המדרגות. עיניו בלשו אחר טומואה – הבית ריק. הוא החליק אל המכונית, התניע, ויצא בחריקה אלימה מהחניה אל הרחוב.
המכונית נעצרה מול שערי התיכון. הוא לא השתנה כלל: מבנה בטון מוכר שקפא בזמן, בדיוק כפי שעזב אותו לפני שנתיים. זה היה המגרש שלו, ממלכה שפעם שלט בה, וכעת הוא שב אליה כצל.
"וואו, וואו, וואו, וואו," גנח אריאל בהתפעלות, מזהה את השומר הוותיק. הוא עמד בדיוק באותו מקום, נצחי בתפקידו. "את מי אני רואה פה? מה איתך, אח שלי היקר?"
השומר הגיח מתוך ביתנו, עיניו הסקרניות סרקו את אריאל עד שזיכרון פקע מולן. "הוו! מה זכיתי?! ימעפן, רק עכשיו הגעת? אני רואה שהתגייסת, לאן? וואו, עברו אשכרה שנתיים," אמר השומר, וכבר פתח את מחסום השער לכבודו, מאפשר לו להיכנס ללא אישור.