פרק 14.
לפתע הוא קפא על מקומו, הוא צריך להסתיר את הפצעים. את החבורות הצהובות-כחולות שעיטרו את פניו. את ידיו ורגליו החבושות. טומואה השליך את את בגדיו על הרצפה, חולץ עצמו מהפיג'מה הקצרה ונכנס אל המקלחת. מוחו החל בפעולה, איך אפשר להסתיר את הפצעים בפנים? מייקאפ. איפור. הוא לבש את החולצה, בעודו מהרהר, האיפור של אמא.
כאשר סיים להתלבש, הוא טרק את דלת המקלחת ומיהר אל החדר של מורל, משך בכוח את המגירות החורקות. אם אבא בדרך תוך כמה דקות הוא פה. החבטה והרשרוש של פתיחת המגירות בכוח גרמו לאריאל לצעוק מהחדר שלו, "אמא תהרוג אותך".
טומואה גלגל את עיניו כשקצה חיוך נתלה על שפתיו, "סתום ת'פה, טמבל". הוא פתח מגירה קטנה שעמדה על השידה לצד מראה, מגלה את המייקאפ המיוחל. הוא נטל אותו, והביט בהשתקפותו.
ידיו הניחו את המייקאפ באיטיות על השידה, עיניו בחנו את החבורות שקישטו את פניו. עיגולים סגולים, נפיחות, חתכים. הוא בלע את רוקו, חש את עצמו קטן יותר ממה שהציג. מולם הוא הראה חוסן עד כמה שהיה יכול, אבל זה לא מנע מהם להפסיק להתעלל בו. להפך, זה רק החמיר את מצבו. הוא עצם את עיניו ולקח נשימה אחת עמוקה ואיטית. תמיד כשלקח הפוגה לעצמו והתחיל לחשוב, הוא חש את הלב נצבט בכאב הבושה. הוא לא רוצה ליפול, הוא לא רוצה להוכיח להם שהם צודקים.
הוא הרים שוב את המייקאפ, פתח אותו והחל לתופף על הפצעים בעדינות, מנסה ככל שביכולתו להסתיר אותם. החומר הקר צרב לרגע על הפצע הפתוח ברקה, הוא חשק את שיניו אבל בכל זאת המשיך למרוח במהירות.
פתיחת הדלת הראשית בישרה על הגעתו של אביו, הוא דחף את המייקאפ הלח לתוך המגירה, המכסה לא נסגר עד הסוף, אבל לא היה לו זמן לחזור אחורה. הידיים רעדו, והלב האיץ את פעימותיו.
הוא יצא מהחדר בכמעט ריצה וירד במדרגות ישירות אל הסלון כשהוא מכניס את ידיו אל תוך כיסיו ומאט את ריצתו להליכה נינוחה. חיוך רגוע שכן על שפתיו כאשר פנה אל השוטר, "אבא שלי הגיע".
השוטר ישב על הספה, ובדיוק לקח את הלגימה האחרונה מהקפה שהכין לו. עיניו הורמו בשאלה, נראה ששכח לרגע לשם מה הגיע. הוא התרומם ממקומו בכבדות והנהן. "כן".
סאני נכנס אל הסלון, לבוש בחליפה שחורה ועניבה. נעליו האלגנטיות השמיעו קול נקישות כשפגעו ברצפה. עיניו הביעו כעס, "כן. מה אתה רוצה מהבן שלי? מה מצאתם להאשים אותו?"
טומואה החניק צחוק מאחורי כף ידו, לראות את אביו רציני כל כך עורר בו חשק עז לצחוק עליו אך הוא עצר את עצמו.
השוטר הרצין באחת, נכנס לתפקידו במהירות. "דיווחו לי שהבן שלך גנב מהרחוב השני כמה חפצים".
טומואה עמד מול ארון הקיר המבריק שמשטחיו שימשו כמראה כהה, בחן את פניו מכל הכיוונים. חיוכו התרחב. הפצעים מוסתרים בינתיים. תוך כדי שהוא מתרשם מפניו הוא עונה לשוטר, "אתה שומע את עצמך? יש לי הכל, למה שארצה לגנוב ממישהו אחר?"
סאני הניח את תיק המחשב על השולחן לצד הספה, והניע את ראשו ימינה ושמאלה בחוסר אמון. "למה הם חושבים שזה הוא? מי המציא להם?" תבע לדעת.
השוטר הצביע על טומואה, "תיארו לי אותו אחד לאחד. שיער שטני, עיניים כחולות, גובה ממוצע, ודיבור מזלזל".
טומואה עצר מלהביט בעצמו, מצמץ והסתובב לעבר השוטר. "דיבור מזלזל?" שאל בהרמת גבה.