פרק 13.

השוטר התיישב על הספה בזהירות, עיניו כל הזמן בלשו סביב. "למה אתה פצוע? מה קרה לך?"

טומואה נכנס אל המטבח, עיניו הכחולות הושפלו אל השיש וידיו היו מונחות עליו ברפיון. האם כדאי לו לספר לשוטר או לא? הוא הרהר, אולי זה יהיה הסוף לפושעים הטיפשים, אולי זה יחמיר את מצבו, אולי זה יחשוף אותו לעולם, ואולי זה לא ישנה דבר. הוא נאנח, נטל כוס זכוכית מהמדיח, וזרק לכיוון הסלון את השאלות בקול מונוטוני וענייני: "קפה שחור? כמה סוכר? כמה קפה?"

התשובה הגיעה מייד. "שתיים סוכר, ארבע קפה."

טומואה פעל לפי ההוראות, וערבל את הקפה בעדינות. השוטר, שכה דאג לקפה שלו המכיל חומרים יקרים, התקרב לאוזנו כדי להדריך אותו.

"לא," אמר בשקט, "ערבב לצד השני, בתנועות מעגליות." עיניו נתלו על ידיו של טומואה המערבלות את הקפה. "עשה זאת לצד השני, מלמעלה," הוא עבר לאוזנו השנייה, "מלמעלה, כדאי שתעשה את זה בצורה-"

טומואה גלגל את עיניו בחוסר סבלנות, הניח את הכפית ונשף. "עשה את זה בעצמך." הוא יצא מהמטבח, עלה לחדרו וטרק אחריו את הדלת.

השוטר הביט במטבח הריק, ומיהר להחליף את טומואה בערבוב הקפה כשחיוך מסופק עלה על שפתיו. "זה יקר, זה יקר," לחש בהתרגשות, זרק את הכפית אל הכיור והרים את הכוס בעדינות.

מישהו נכנס אל המטבח. השוטר עצר את תנועותיו ובחן את הבחור בנעלי הבית.

זה הביט בו בתהייה תוך שהוא פותח את המקרר, נוטל פחית אקסל ויוצא.

ברגע שיצא, השוטר לגם לגימה ארוכה מהקפה, עצם את עיניו, ופלט אנחת הנאה. "אוי, זה טוב." הוא יצא מהמטבח לכיוון הסלון והתיישב על הספה הנוחה באנחת רווחה.

אריאל הציץ אל חדרו של טומואה, ושאל בקול תוהה, "יש שוטר שמסתובב חופשי בבית, אתה יודע על זה משהו?"

טומואה, שהיה באמצע שיעור זום, השיב כשהוא אינו מביט בו, "עזוב אותו."

אריאל משך בכתפיו וסגר את הדלת.

טומואה הביט בדלת הסגורה בחוסר הבעה, עיניו חלפו על הקיר והישירו מבט אל מסך המחשב. המורה המשיך לדבר באוזניו, כשהוא מסביר על סוגי תוכנות. טומואה היה עסוק בהרהוריו, הוא במלחמה עם חבריו מהכיתה, והם כמובן חייבים להרחיק לכת. זו לא פעם ראשונה שלהם, אבל הפעם אסור לו להיכנס לכלא. הוא לא יוכל לסבול שוב את היחס המשפיל, את המכות ואת כללי הכלא הנוקשים, גם אם זה כלא לקטינים. הוא נאנח, העביר את מבטו אל הטלפון הנח על השולחן ונטל אותו, מחייג לסאני. "אבא, כדאי שתגיע."

מאחורי הקו נשמעו קולות של אנשים, עד שסאני השתיק את כולם ונשמע מתארגן ליציאה.

"למה? מה קרה?" שאל בקול דרוך.

"יש פה שוטר." טומואה כיווץ את שפתיו. הדופק שלו עלה, מתופף באוזניו. אולי זו הדחקה אבל כן, הוא הודה, קרח זחל בעמוד השדרה שלו, הוא חשש. הזיכרון של תאי הכלא, שבו נכלא פעמיים לחינם, איים לבלוע אותו. והוא חשש שזה יקרה בשלישית.

"אני בא. ביי." מנימת קולו הבוערת, הוא ידע שסאני על סך פיצוץ. הוא העלה חיוך של גאווה חמוצה על שפתיו, אבא לא הולך לעשות לשוטר חיים קלים.