פרק 11.
אריאל פלט אנחת רווחה והתמלא שוב חשש כשהציץ לעבר אחיו ומיהר להתנצל, "סליחה, לא התכוונתי להכאיב."
הדמעות כמעט זלגו מעיניו של טומואה, אך הוא עיקם את פיו בעווית כואבת ונעץ את מבטו בחלל, מנסה להדחיק את כל מה שהיה בתוכו. לאט לאט הוא הניע את ראשו ימינה ושמאלה, כאילו מוותר על מה שביקש לומר. "סע הביתה." הוא אמר בקול שבקושי הצליח להפיק.
אריאל, שמאוד רצה לומר משהו, החזיר את מבטו אל הכביש, הניח את סנטרו על כף ידו בכאב ובמחשבה, ונשך את שפתו התחתונה, מנסה לא להחמיר את המצב.
"ו... סיימנו." אריאל סיים לחבוש את רגלו של טומואה אחרי שהקדיש זמן לטפל בכל פצעיו ביסודיות. הוא שיפשף את האזור בזהירות, מנקה כל סימן של דם שהשאיר חותם על עורו. אחרי שסיים, הוא הניח תחבושת ספוגה בדם על הרצפה, ליד בקבוק יוד שנשאר פתוח. ריח חומצי של חומר חיטוי התפזר באוויר.
"נצטרך לנקות פה הכל," אמר בשקט, מביט סביב בסביבה שהפכה למזבלה קטנה של פצעים, טיפות דם וכלים רפואיים. המבט שלו נע בין החפצים המפוזרים לבין הרצפה המוכתמת, כאילו מנסה לאסוף את עצמו מחדש.
טומואה חייך חיוך רחב ומרוצה, "כן, לגמרי. תוכל לעשות את זה לבד?" שאל, חיוכו התפשט על פניו, כשלבו קל והוא הרגיש שהפעם יש לו יתרון.
אריאל הרים את ראשו במהירות, עיניו חודרות למבט של אחיו. "לא, ממש לא," ענה בקול חד. הוא הניע את אצבעו באזהרה, והעווית של פניו שידרה תוקפנות קלה. "אתה לא בורח אם אתה רוצה שאבא ואמא לא יראו את זה ויתחילו לשאול שאלות," המשיך, והחיוך המתרקם על שפתיו הפך לערמומי. "כמובן שאני אענה, כי אני לא מסתיר כלום מהם." שיניו נראו כעת בבירור, הוא ידע מה תהיה השפעת המילים על טומואה.
חיוכו של טומואה נמוג במהירות. הוא התרומם מהכיסא בכבדות, כאילו נמאס לו להישאר בעמדה נוחה מדי, "דווקא ראיתי מה הסתרת מהם שבוע שעבר," אמר בקול שקט, ופניו מתמצקות, כשבוחן את אריאל בעיניים חדות. הוא פנה אל המדרגות שהובילו לחדרים.
אריאל לא הסיט את מבטו, אך עיניו נעו בחוסר הבנה. "מה הסתרתי? כלום," אמר, כאילו מנסה לשדר חוסר עניין. "אני אף פעם לא הסתרתי מהם דברים."
"טוב, מ'שתגיד." טומואה גלגל את עיניו, שמץ של סלידה מעורבת בעייפות ניכר על פניו. הוא התכופף באיטיות, ידיו אוספות בזו אחר זו את התחבושות המלוכלכות בדמו, הספוגות בצבע אדום כהה שהתחיל להשחיר בקצוות, ואת פיסות הטישויים המקומטות שפוזרו על הרצפה. כל תנועה שידרה כובד מסוים, כאילו הפעולה עצמה הייתה עליו למשא. "אני אנקה כאן, אתה יכול להמשיך בעיסוקיך, תודה."
אריאל ניסה להדק את שפתיו זו לזו באיפוק, אך חיוך רחב ומנצח פרץ דרך, והשתרע על פניו. "מדהים," פלט בקול מתגרה, "איך שזה עובד עליך." צחקוק מרושע נמלט מפיו.
תנועותיו של טומואה נעצרו בבת אחת. הוא מצמץ בעיניו, מבטו החל לנדוד ובסוף נח על הכרית שעל הספה. בבת אחת, בתנועה חדה, הוא אחז בה והשליך אותה על אחיו, לוחש בזעם, "כן, בטח. כאילו לא היית זה שרץ פעם עם כיסוי ראש של חד-קרן במשך שבוע."
אריאל לא נותר נטוע על מקומו, חיוכו הזחוח התפשט על שפתיו, ועיניו גלשו לצדדים במבט מתגרה. "אני צריך לישון. ביי." פלט בחיוך רחב, צחק, ונעלם במהירות במעלה המדרגות אל חדרו.
טומואה נאנח עמוקות, אנחה כבדה ששיקפה את תסכולו. הוא סיים במהירות לזרוק את שארית הפסולת, העביר סמרטוט רטוב על הרצפה בתנועות מהירות אך חסרות חשק, וזרק אותו היישר אל הכביסה. משם פנה אל המטבח, הכין לעצמו אייס קפה, נטל אותו ועלה לחדרו.