פרק 10.

טומואה הסיט את ראשו לעברו, גבותיו מכווצות בשאלה שקטה. עיניו צלולות, אך מאחוריהן הסתתרה עייפות עמוקה. הוא הקיש באצבעותיו על החלון הסגור, לא חזק, רק כדי למשוך את תשומת ליבו של אחיו.

אריאל מצמץ, כאילו התעורר ממחשבותיו. הוא הקיף את הרכב, צעדיו כבדים, רגשותיו מבולבלים; נחישות, פחד, חמלה וזעם משתרבבים אלה באלה. כשהתיישב לידו, הוא ידע: הוא לא יניח לסיפור להיקבר שם לאורך זמן.

טומואה הביט בו בגבות מורמות, ספק תוהה ספק בוהה. שתיקה מתוחה השתררה ביניהם לשבריר שנייה.

אריאל החזיר לו מבט מהיר, כמעט בוחן, ואז הסיט את עיניו קדימה, הוריד את הברקס והתחיל לנסוע. "ניסיתי להבין—"

"אל תנסה," קטע אותו טומואה בקור חד, עיניו ננעצות בו כמו להב. "פשוט... קח אותי הביתה."

לרגע, אריאל לא ידע אם לכעוס או לצחוק. בסופו של דבר, הוא בחר באפשרות השנייה. צחוק רם, מעט מתוח, פרץ ממנו בלי שליטה. "קרעת אותי, אחי. אתה חושב שאני לוקח אותך הביתה? אתה נראה כאילו משאית דרסה אותך וחזרה לדרוס אותך שוב ושוב. אנחנו נוסעים ישר לקופת חולים, אין על מה לדבר." הצחוק דעך לאט, אך המבט בעיניו נשאר נחוש. הוא לא התכוון לוותר לו, לא היום.

טומואה הסיט את מבטו אל החלון, לסתותיו מהודקות. הוא בלע את רוקו בקושי, גרונו יבש, ואז פלט בשקט מתוח, קולו מתאמץ להישמע יציב, "זה לא יקרה. אין סיכוי. זה המקום האחרון שאני הולך אליו."

אריאל השתתק, החיוך שעד עכשיו ריחף על שפתיו נעלם בבת אחת. הוא סובב אליו את הראש לרגע, שלח בו מבט חמור, כמעט כועס. "תראה את עצמך, טומואה. אתה בקושי עומד על הרגליים. אני לוקח אותך לשם, וזה לא משנה מה תגיד או תעשה."

טומואה הוריד את עיניו, מתבונן באצבעותיו הרועדות על ברכיו כאילו הן שייכות למישהו אחר. כל הגוף שלו רעד קלות, אך לא מהפציעות בלבד. הפחד אחז בו מבפנים, עמוק, שקט ואכזרי, כמו צל שממאן להתפוגג. "לא..." הוא לחש, ואז הרים אליו מבט כואב, כמעט מתחנן. "אם אתה כבר מתעקש... אז בוא נעשה את זה בבית. אתה ואני. בבקשה." עיניו לא ביקשו רחמים, רק קצת שליטה. רק לא את החדרים הלבנים, את הריח של התרופות שמעלים בחילות, את השאלות, את המבטים החודרים.

אריאל הידק את אצבעותיו על ההגה, שוקל. המנוע נהם חרישית, כאילו גם הוא מחכה להחלטה. הוא ידע על הפחד של טומואה מבתי חולים, הוא ידע כמה פעמים היה שם, וגם הבין, אבל אינו הצליח להחליט. הוא העיף בו מבט מזווית עיניו, "זה ייקח המון זמן."

טומואה פלט נשיפה, רגלו מקפצת בעצבנות כשהוא ראה שאריאל באמת פונה לכיוון קופת חולים. "אז מה? תיסע הביתה," אמר, עיניו התרוצצו על פני הכביש בחוסר מנוחה, וקולו נשמע החלטי. לפתע, בלי התראה, הוא תפס את ההגה וסובב אותו בחדות. "תעשה פרסה!" הוא צעק, "עכשיו!"

הרכב חצה את הכביש וסטה לנתיב הנגדי בפראות.

אריאל התעשת מההלם, סובב את ההגה בכוח לצד השני, וניסה להרחיק את טומואה מההגה בעזרת רגלו, רק כדי להחזיר את השליטה, מבלי לשים לב שהכאיב לו. "עזוב! משוגע!"

הרכב הסתובב סביב עצמו בחריקות צורמות, עד שהתייצב מחדש בכיוון התנועה.

טומואה אחז בחוזקה בחזהו, כאילו מנסה למנוע את הכאב שהשתולל בתוכו. גופו התקפל פנימה, והוא לא הצליח לעצור את האנקות הכואבות שיצאו מגרונו. כל שריר בגופו כאב, כל נשימה הייתה קשה יותר מהקודמת. עיניו התכווצו במאמץ להתמודד עם התחושה הבלתי נסבלת. הצגת פחות שיחות