פרק 1
טומואה עיווה את פניו בכאב, המשענת מחצה תחתיה את ידיו והוא חש בכאב חד חותך את זרועותיו.
רון נאנח, וישב לצידו בשפיפות, בוחן את פניו ארוכות. עיניו הכחולות הביטו ישירות בעיניו וחיוך נתלה בזווית פיו. רון הניע את ראשו לצדדים בחוסר אמון, "אתה משוגע." קבע בשקט והתרומם ממקומו כשהוא זורק למואב ויואב, "טפלו בו."
חיים חייך ברשעות, "טפלו בו הכי יפה שלכם עד היום." אמר, יורק לעברו, "חתיכת אפס."
יהודה המשיך להישען על העץ ולצפות ביואב ומואב המבצעים את 'עבודתם' בעוד האסיפה מתפזרת ורון וחיים חוזרים אל הכיתה או אל המגרש.
יואב ומואב החלו לבעוט בו, אינם נזהרים או מפרידים בין ראשו לגופו. טומואה נאנק, נושך את שפתיו ומתאמץ שלא לפלוט שום הגה. הוא התפתל על מקומו בכאב כמה שיכול היה בשל עובדת היותו קשור אל הכיסא. שביל רטוב זלג במורד רקתו, גופו דאב, שולח איתותי כאב אל מוחו שמקשה עליו לחשוב בצלילות. נשיפותיו הפכו לכבדות, תסכולו גבר על כך שהם אינם מפסיקים להכות אותו, אך יותר מכל הציק לו שיהודה פשוט צופה בהם מבלי לומר מילה.
זמן רב עבר עד שהם החליטו שסיימו ופנו ללכת, אך יהודה עדיין נשאר.
טומואה התנשם והתנשף, הוא לקח הפסקה לעצמו לפני שיתחיל לשחרר ולטפל בעצמו. רגע של נשימה, רגע של חזרה לשפיות, רגע של שקט. הכאבים בגופו לא נעלמו, רק גברו. ידיו הקשורות מיששו את החבל שהיה הכי קרוב אליהן בניסיון למשוך את הקשר ולשחרר אותו כאשר אנקות מאמץ נפלטות מתוך פיו. בזווית עיניו הוא קלט את יהודה מחייך בהנאה, וממתין לתחינתו שיעזור לו.
טומואה עצם את עיניו בלאות, הוא לא היה מאמין שהוא הולך לעשות זאת, אפילו לא בחלומות הפרועים שלו. אבל אין לו סיכוי להשתחרר לבד, החבל עבה וחזק מידי. הוא פקח אותן ואמר בקול שקט, "תוכל רק לשחרר לי את הידיים?"
יהודה המתין בדיוק לזה, הוא התנתק מהעץ שעליו נשען, הניח את פחית האקסל על האדמה והתקדם לעברו באיטיות מעוררת עצבים. "כן?" החיוך על פניו התרחב, וגיחוך נפלט מפיו. "מה מילת הקסם?"
טומואה גלגל את עיניו, ולחש, "תמות." הוא הגביה את קולו, כשעיניו נתקלו בדשא הירוק, "בבקשה."
יהודה הביט בו דקה ארוכה, חושק את שפתיו באכזבה. הוא חשב שיש לו אגו גם עכשיו, מה השתנה? הוא חשב שיוכל להתעלל בו עוד קצת אבל התבדה. יהודה הפך את הכיסא באגרסיביות, נהנה לשמוע את אנקותיו של טומואה החוטף מכות נוספות. ושחרר את ידיו בבת אחת, גורם לחבל לשרוט את ידיו השרוטות ממילא.