היא משפשפת את הידיים.
מזיזה את העיניים לצד.
בולעת רוק.
נוגעת באף.
ברור שהיא משקרת.
נכון?
אז זהו, שלא.
אם סדרות מתח לימדו אותנו משהו, זה ששקרנים אינם מסוגלים להסתיר את עצמם. העין שלהם תקפוץ, הקול ירעד, היד תישלח אל הפנים - והחוקרת החכמה בחדר תביט בהם במשך שלוש שניות ותכריז:
״הוא משקר.״
במציאות, אותה חוקרת הייתה יכולה באותה מידה לעשות אן דן דינו.
מחקרים שבדקו את היכולת האנושית לזהות שקרים גילו שאנחנו מצליחות בכך רק בקצת יותר ממחצית מהמקרים. כלומר, הביטחון העצמי שלנו אולי מרשים - אבל היכולת עצמה הרבה פחות.
אז למה אנחנו בטוחות שאנחנו יודעות לזהות שקרנים?
כנראה מפני שיש לנו בראש תמונה ברורה מאוד של שקר.
הבעיה היחידה היא שהתמונה הזאת בעצמה - שקר.
קודם כול: תפסיקו להסתכל על העיניים
אחד המיתוסים המפורסמים טוען שאדם שמשקר מתקשה ליצור קשר עין.
אבל חשבו לרגע על אדם ביישן.
או לחוץ.
או על מישהי שמפחדת שלא יאמינו לה.
גם היא עלולה להסיט את המבט, לשחק בשרוול ולדבר בקול רועד - למרות שהיא אומרת את האמת.
מצד שני, שקרנית מנוסה שיודעת שאתן מחפשות מבט מתחמק עלולה לעשות בדיוק את ההפך: להביט לכן ישר בעיניים, אולי אפילו קצת יותר מדי.
היא יודעת איך שקרן "אמור” להיראות.
ולכן היא תדאג לא להיראות ככה.
וזו הבעיה המרכזית בשפת גוף: היא יכולה לגלות שמישהי לחוצה, אבל לא בהכרח למה.
אולי היא משקרת.
ואולי היא פשוט נלחצת מעצם העובדה שחושדים בה.
גם הגוף של אנשים חפים מפשע מסגיר אותם
דמיינו שאתן יושבות מול מנהלת בית הספר.
על השולחן מונח מבחן שמישהו העתיק ממנו את התשובות, והיא משוכנעת שזו את.
את יודעת שלא עשית דבר. ובכל זאת, הלב שלך דופק, כפות הידיים מזיעות והמילים יוצאות מסובכות.
״למה את לחוצה כל כך אם לא עשית כלום?״ היא שואלת.
והנה המלכודת.
את לא לחוצה מפני שאת אשמה.
את לחוצה מפני שלא מאמינים לך.
הרבה מהסימנים שאנחנו מזהות עם שקר - רעד, היסוס, הזעה וחוסר שקט - הם בעצם סימנים של לחץ. ואדם חף מפשע עלול להיות לחוץ מאוד, במיוחד כשהוא מבין שהאמת לבדה אינה משכנעת מספיק.
לכן המשפט "אם אין לך מה להסתיר, אין לך סיבה להילחץ” הוא פשוט לא נכון.
לפעמים דווקא מי שאומרת אמת מפחדת יותר- כי היא אינה מבינה כיצד תוכיח אותה.
אז אולי מכונת אמת תפתור הכול?
ובכן, השם "מכונת אמת” עושה לה יחסי ציבור מצוינים.
המכשיר, המוכר כפוליגרף, אינו מודד אמת. הוא מודד תגובות גופניות כמו נשימה, דופק והזעה.
כלומר - שוב - הוא מודד התרגשות ולחץ.
השאלות יכולות לעורר תגובה חזקה אצל אדם שמשקר. אבל הן יכולות לעורר אותה גם אצל אדם חף מפשע שפשוט מפחד מהבדיקה. מן הצד השני, אדם רגוע עלול לשקר בלי להציג תגובה חריגה.
המכשיר לא קורא מחשבות.
הוא רואה שהגוף מגיב.
את הסיבה לתגובה - בני האדם צריכים לנחש.
השקר נמצא לפעמים דווקא בתוך הסיפור
אם אי אפשר לסמוך על הידיים, העיניים והדופק, מה נשאר לנו?
המילים.
שקר דורש עבודה.
מי שמספרת אמת מנסה להיזכר במה שקרה. מי שמשקרת צריכה להמציא מה קרה, לזכור מה כבר אמרה, לבדוק שהפרטים אינם סותרים זה את זה ובאותו הזמן להיראות טבעית.
זאת משימה לא פשוטה.
לכן חוקרים אינם מסתפקים תמיד בשאלה אחת. הם מבקשים מן האדם לספר את האירוע שוב, שואלים שאלות בלתי צפויות ומבקשים פרטים שאפשר לבדוק.
לא רק:
״איפה היית?״
אלא:
״מי עוד היה שם?״
״איך הגעת?״
״למי שלחת הודעה?״
״מה קרה רגע לפני?״
שקר כללי יכול להישמע משכנע.
אבל ככל שנוספים פרטים שאפשר לאמת, הסיפור נעשה קשה יותר לתחזוקה.
ובכל זאת, גם כאן צריך להיזהר: אדם עשוי להתבלבל בפרטים מפני שעבר זמן, מפני שהוא מתרגש או מפני שהזיכרון האנושי רחוק מלהיות מצלמת אבטחה.
סתירה קטנה אינה הרשעה.
השאלה החשובה היא לא "איך היא מתנהגת?” - אלא "האם היא מתנהגת אחרת?”
יש אנשים שתמיד מדברים במהירות.
יש מי שלא מסוגלת להביט בעיניים גם כשהיא מספרת מה אכלה לארוחת הבוקר.
ויש מי שמנפנפת בידיים כאילו היא מנסה להמריא.
לכן סימן נעשה מעניין יותר כשהוא חורג מההתנהגות הרגילה של האדם.
אם חברה שבדרך כלל מספרת סיפורים מלאים בפרטים נעשית פתאום מעורפלת דווקא בנושא מסוים - זה עשוי לעורר שאלה.
אבל גם שינוי אינו הוכחה לשקר.
אולי הנושא מביך אותה.
אולי היא נפגעה.
אולי יש פרט אישי שהיא אינה רוצה לחשוף - וזה לא בהכרח הפרט שאתן חושדות בו.
והשקרנים הטובים ביותר?
הם לא תמיד האנשים הקרים, המתוחכמים וחסרי המצפון שאנחנו מדמיינות.
לפעמים הם פשוט אנשים שאנחנו אוהבות.
מחקרים מצביעים על כך שבני אדם נוטים להניח שהאנשים שמולם דוברי אמת. וזה דווקא הגיוני: אי אפשר לנהל חברות, משפחה או חברה שלמה אם כל משפט עובר חקירה.
אנחנו מאמינות מפני שרוב השיחות שלנו אינן חקירות משטרתיות.
אבל כשמישהי קרובה משקרת לנו, נוסף לשקר עוד יתרון קטן: אנחנו רוצות להאמין לה.
אנחנו משלימות עבורה את החורים.
מסבירות לעצמנו את הסתירות.
ולפעמים מבחינות שמשהו אינו מסתדר - ומחליטות לא להבחין.
לא מפני שאנחנו טיפשות.
מפני שהאפשרות שהיא אומרת אמת כואבת פחות מן האפשרות שלא.
אז איך בכל זאת אפשר לדעת?
האמת המעצבנת היא שאין תנועה אחת שמסגירה שקרן.
לא מבט שמאלה.
לא יד על הפה.
לא גמגום.
ואפילו לא סיפור שנשמע מוזר.
במקום לחפש "סימן סודי”, כדאי לחפש שילוב:
האם הסיפור הגיוני?
האם הפרטים ניתנים לבדיקה?
האם הגרסה משתנה בנקודות משמעותיות?
האם יש פער בין מה שנאמר לבין העובדות שכבר ידועות?
ובעיקר - לא למהר להרשיע אדם רק מפני שהוא נראה לחוץ.
כי לפעמים שקרן מנוסה ייראה רגוע לחלוטין.
ולפעמים האדם הרועד מולכן הוא דווקא האדם היחיד בחדר שאומר את האמת.